נכנסתי לבית ספר, יודעת, שמה שמחכה לי לא טוב. וצדקתי. הצמידו אותי בחוזקה לקיר האבן המחוספס, "מה קורה פריקית?" ריי שאל, טיילר וקמרון היו לצידו. הרגשתי משהו חד ברגלי, וראיתי שהוא חתך אותי, ירד לי דם. ועשיתי מה שרוב הבנות היו עושות, אם הן לא היו משותקות מפחד.
בעטתי לו באמצע וברחתי, הדמעות התחילו לרדת על פניי והדם ממשיך לזלוג על רגליי ואז משאיר שובל של דם מאחוריי. אני שונאת אותך ריי אדמונס.
יד תפסה בידי, וכמעט ומעדתי. ניסיתי להשתחרר, אבל החזיקו אותי חזק, ואז חיבקו אותי, שהדמעות עדיין בעיני. "אני כל כך מצטער ניק, את לא חייבת לעשות את זה." ג'יי אמר בקול שבור לאוזני בזמן שהוא מחבק אותי. "לא ג'יי." דחפתי אותו ממני, ורצתי לשירותים, התנתקתי, ודאגתי כשהדם התייבש, שטפתי את פניי, סידרתי את האיפור שלי, וייצאתי לבחוץ.
כולם הסתכלו עליי, והחבורה של ריי עברה, וכולם עמדו דום, כאילו הם חיילים, וחלקם ברחו.
עמדתי להם באמצע הדרך. "עופי מפה פריקית, תני לנו לעבור." ריי אמר, וניסה לתת לי פקודה, שכשלה כשעניתי לו "לא." ופניו של ריי הזדעפו.
"מה אמרת?!" הוא התקרב אליי, התקרבתי אליו גם, "אמרתי לא." חייכתי בזמן שהיה לו חיוך עצבני, "עדיין לא שכחתי מה עשית לי." אמרתי לו והוא צחק, הוא אמר "גם אני לא שכחתי." ובאותו הרגע, החטפתי לו סטירה, שהוא היה בהלם ממנה כמה שניות. הוא בא להרים עליי יד, ואז נעצר, הוא צרח, ואז אמר בקול זועם, "אני שונא אותך ניקול בלנסון."
"הו מסתבר שזה הדדי." חייכתי והלכתי לעבר ג'ייסון, שחייך, והלכתי איתו לקפטריה. כמה מהתלמידים הלכו אחרינו. כמה מהם קראו לי בשם. ניקול האמיצה.
אני דווקא אוהבת את זה. זה מצלצל טוב. ואני אוהבת לדעת שעשיתי משהו טוב.
ריי אדמונס חייב להתעורר מהמציאות שבה הוא חי.
כשיצאתי משיעור פיזיקה, הרגשתי שעוקבים אחריי. וכשעדיין, הלכתי לדשא, הרגשתי בזאת.
כששכבתי על הדשא וסגרתי את עיניי, ידעתי שצדקתי. הסתירו לי את השמש. שוב.
אז כשפתחתי עיניים, נתקלתי בפרצופו של ריי, שהרים אותי והצמיד אותי לעץ.
"תקשיבי לי טוב חתיכת פריקית מטומטמת, את תקשיבי לי, את הולכת להיות הבובה על חוט שלי, את תעשי כל מה שאני אומר, את תעני רק שאני ירשה לך, ותבואי איתי לשבת בהפסקות אוכל בקפיטריה כל יום זה ברור?!" הוא הביט בי במבט זועם, ומרוב שידו הייתה צמודה לגרוני, היה לי קשה לנשום, אז רק הנהנתי. הוא שחרר את אחיזתו, ונשמתי לרווחה, דמעות מתבצרות בעיניי, אבל אני מנסה שלא לתת להן לרדת.
ריי לוקח אותי בידו, התיק שלי בידי, ואנחנו הולכים לקפיטריה. ארוחת צהריים. כשאנחנו נכנסים, כל המבטים עלינו, וג'יי מביט עליי עצוב. יודע שנכשלתי. הוא לוקח אותי למקום שלו ושל חברים שלו, כשאני באה להתיישב הוא מושיב אותי עליו, ואת התיק שלי ליד שלו.
"תכירו חברים, זאת ניקול בלנסון, ניקול אלה טיילר ג'ונסון וקמרון הייל. אולי יבואו עוד כמה חבר'ה בהמשך אבל אני לא יודע." הוא חייך, "אוקיי." לחשתי, מהנהנת, כבר במהרה הם עברו לנושאים אחרים. ידו של ריי התהלכה על ירכי, וישר נרתעתי. הוא שם לב לזה, וצחק.
לבסוף הוא לחש לאוזני, "את תתרגלי לזה, תאהבי את זה, ותרצי את זה." ושוב, החנקתי את הדמעות שלי.
YOU ARE READING
בובה על חוט
Romanceניקול בלנסון, תלמידת כיתה י׳א, בת 16 כאשר היא פוגשת בריי אדמונס, הילד הרע של הבית ספר. לפני שנה ניקול הגיעה לבית ספר בתור ילדה חדשה והתחברה מיד עם ג'ייסון וויל, ניקול לא ידעה שתהפוך לבובה של חוט של ריי, ניקול בחיים לא ניחשה, שכל החיים שלה היא הייתה...
