בתמונה: אמנדה
נכנסתם פעם לחדר ופשוט ידעתם שכולם סביבכם שונאים אתכם? תכפילו את זה פי מיליון ותקבלו את חווית התיכון שלי. רק לראות את כל מבטי השנאה האלה. כשאני יודעת שאנשים שונאים אותי, במקום לנסות לשנות את דעתם, אני בדרך כלל מתחילה להתגונן ולהתנהג מוזר, והופכת בדיוק לאותה בחורה שהם חושבים שאני. אבל בית הספר הזה לא רק היה מרושע ושטחי, הוא היה ממש מפחיד...
"אנשים, לכיתות עכשיו!!" נשמעה צעקה רמת קול מפי אישה בעלת טרנינג רפוי וזוהר וסווטשירט צמוד מבד גמיש, כך שאני משערת שהיא המורה החדשה שלי לספורט. הלכתי לכיוון הלוקר החדש שלי, יחד עם הססמא שקיבלתי כמה דקות קודם לכן ממזכירות בית הספר, גילגלתי את הספרות הדרושות במנעול המתכת המעט חלוד ופתחתי אותו.
לפתע אני מרגישה בנוכחות של יד נוספת שנשענת בחוזקה על הלוקר שלי ועוברת מימין לראשי, כשאני מסתובבת אני מופתעת לגלות פרצוף נאה נגלה לפני דוחק אותי קרוב יותר לקיר הלוקרים שמאחורי ורוכן לכיווני. הוא לא מוציא מילה. מבטו אוחז בעיני. לא נותן למבטי לברוח לשום גורם מסיט אחר. "על מה אתה מסתכל?" שאלתי במעט ציניות בקולי. צחקוק עדין עלה לי כשראיתי את מרפקו מתכופף מעט ומקרב עצמו אליי. המרחק בינינו כעת הוא סנטימטרים בודדים.
אני מסיטה את מבטי מעיניו, כנראה שהמקוריות היא לא ממש צד חזק אצל הבנים פה. אני לא מרוגשת מהקרבה או מהאינטימיות שהוא מנסה להשרות. "אמרו לי שיש תלמידה חדשה, לא אמרו לי עד כמה היא יפה.." אמר לי ומבטו גלש מעיני וסוקר כעת את גופי. "אני ליאם ואת.." "אני מאחרת.." אמרתי לו מצחקקת. אני מניחה בחיפזון את הדברים שלי בלוקר ויוצאת מהסיטואציה המוזרה ונמלטת אל תוך כיתת הכימיה, שמספקת כעת את מקום המסתור שלי.
המורה שלי לכימיה, שאפילו שמה אינו זכור לי, הסבירה לנו את תוכנית הלימודים הצפויה לשנה וכתבה על הלוח מיליון נוסחאות שלא עקבתי אחריהן. העיניים שלי נדדו ממקום למקום ואני מרגישה עד כמה כבדים עפעפיי, והם הולכים ונעצמים. הצלצול העיר אותי בבהלה ומיהרתי לקחת את תיק הצד החום שלי ולצאת מהכיתה. המורה עמדה ביציאה מן הכיתה וחילקה לנו דפי חזרה על החומר של כיתה ט'.
חטפתי ממנה דף וברחתי מן הכיתה. ידעתי שהפסקת האוכל עכשיו, רק שלא היה לי טיפה של מושג באיזה כיוון נמצאת הקפיטריה. בעודי מסתובבת מבולבלת במסדרון, מנסה לגשש את דרכי אל עבר ארוחת הצהריים שלי, עוצר אותי קול עבה. ''הקפיטריה נמצאת בכיוון הזה.'' אני מסתובבת ורואה מאחורי גבר יפה תואר, לבוש בחולצה צמודה במקצת, המאפשרת לראות את שרירי הזרוע המרהיבים שלו, מכנס ג'ינס בהיר משופשף, נעלי עבודה וספק זיפים ספק זקן המכסה את פניו. עיניו ירוקות וגדולות.
הוא מצביע ימינה ואני פולטת "תודה רבה" מובכת, אך עדיין בביטחון. "אתה תלמיד פה?" שאלתי בהיסוס. הוא השמיע צחקוק קל ואני כבר התחרטתי על עצם השאלה. "לא ממש.. יותר בכיוון של מלמד..'' הוא ענה משועשע למראה פרצופי המופתע. "מה אתה מלמד?" שאלתי בתמימות. "היסטוריה" הוא ענה והיה נדמה שהוא גאה בכך. "מעולה אז נתראה בשיעור" אמרתי וחייכתי לעברו. הוא חייך אליי בחזרה חיוך של מיליון דולר ואני ברחתי מסופקת לכיוון הקפיטריה.
הזמן עבר כמו צב. הרגשתי איך אני טובעת בתוך ים השיעמום הזה. כמה משעמם בית ספר יכול להיות? המחשבה היחידה שעלתה במוחי היא האם אצליח לשרוד את כל השנה הזו בתוך כל ים השיעמום הזה? מדוע הבנים פה כל כך צפויים ופתטיים? הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו על מנת לשנות את המצב בעיירה הרדומה הזו. המצב לא יכול להישאר ככה. לא כמו שזה עכשיו. במבט לאחור יכול להיות שמה שעשיתי לא היה חכם במיוחד, אבל בהתחשב בנסיבות, הוא היה הדבר הנכון לעשות... אולי..?
היי כולם!! זה הסיפור הראשון שלי ואני ממש ישמח אם תגיבווו!! מקווה שאתם נהנים עד עכשיו!!
YOU ARE READING
That Girl
Romanceאמנדה היא נערה חצופה, חכמה וסקסית בת 15, שמחליטה לפתות את המורה שלה וגם את החתיך של השכבה, רק כדי לעורר מעט את חיי החברה בעיירה הקטנה והמנומנמת אליה הגיעה מהעיר הגדולה. סקס, רגשות קנאה ואינטימיות מתגברת, כל אלה משנים את חייה של אמנדה מקצה לקצה וסוחפ...
