That Girl

פרק 2

בוקר. עוד אחד. אני פותחת את העיניים לצלילי השעון המעורר שלי ומתחילה לחפש בגדים. מצאתי. אני נדחקת בתוך המכופתרת הצמודה הלבנה ופותחת את הכפתור העליון, מאפשרת לחזה שלי להציץ מעט החוצה. שמה לרגלי סקיני ג'ינס, נועלת מגפונים שחורים ומרכיבה את משקפיי. לאחר מספר התארגנויות נוספות אני מאפשרת לעצמי לקחת ביס מהטוסט שלי וממהרת לבית הספר. אני נכנסת במהירות לשיעור. היסטוריה כמובן, ואינני מופתעת לגלות את המורה היפה שלי עומד בכניסה ומקריא שמות. הוא מסמן לי להיכנס במהירות לכיתה ואני עושה כדבריו.

עוד דקה עוברת. ועוד אחת. ועוד אחת. וכבר נמאס לי שהשעון ממשיך לתקתק. העיניים שלי נעצמות. אני מניחה את ראשי על השולחן, אך לא עוברת דקה עד שאני שומעת חבטה חזקה של ספר על שולחני. "אמילי קלארק מה את חושבת שאת עושה?!" אני פוקחת את עיני במידיות ומגלה למולי את פרצופו היפה והעצבני של מר ביירן, כאשר לסתו קפוצה וגבותיו מתוחות. "בואי לדבר איתי בסוף השיעור בבקשה." אני משועשעת, משחקת בקלילות עם העיפרון בפי, מוצצת מעט את קצהו וממתינה. עוד דקה. ועוד אחת.

הצלצול אמר את שלו. וגם שאר התלמידים שיוצאים מן הכיתה. "שבי קלארק." מכריז מר ביירן. "ההתנהגות שלך היום הייתה מזלזלת במיוחד, דבר שלא אופייני לילדה חדשה. אני מקווה שכך לא נהגת בבית הספר הקודם שלך.." "אוקי.." אני מגלגלת עיניים.. "אל תגלגלי לי עיניים בחיים שלך! חצופה!" שתקתי והשפלתי ראש. "העונש שלך יהיה להגיש מחר עבודה בת 3 דפים על דמות היסטורית או דתית שאת מעריכה. אם לא, איידע את ההורים שלך ונחשוב על עונש משותף. סגור?"  הנהנתי בראשי ויצאתי מהכיתה במהירות.

"היי, את!" נשמעה צעקה ממעמקי המסדרון. הסתובבתי למראה ליאם, ששוב רץ אחרי ומנסה להשיג אותי בעוד אני ממשיכה ללכת לכיוון הנגדי. "לאן את חושבת שאת הולכת אה?" הוא שואל, בעוד הוא תופס בידי ומצמיד אותי אליו. "לא אמרו לך שכשאתה רוצה לאנוס מישהי אסור להשאיר עדים?" שאלתי בציניות ופזלתי לכיוון שאר התלמידים שעמדו במסדרון. "מצחיקה. היום אחרי בית ספר אנחנו הולכים כמה ילדים לעשות ירוק. רוצה להצטרף?" "זורם." אמרתי. אני לא מעשנת בדרך כלל אבל לא יזיק לי ליצור קצת קשרים חברתיים.

בסוף היום יצאתי מהכיתה, ולפני שהוצאתי מילה מהפה תפסה בי יד חמה ומשכה אותי מעט בכוח אל עבר קראוון נטוש שנמצא באיזור סמוך לבית הספר. "כולם כבר בפנים. תיכנסי." אני נכנסת ומגלה לנגד עיני 4 בנים, בעלי כתפיים רחבות וראשים מגולחים, מעשנים גראס ומתפוצצים מצחוק. "תכירי, זה ראף, פלאש, ארי ורינגו. את יכולה קצת אם את רוצה." "כן אני ישמח." לקחתי לידי את הכלי, הצמדתי אותו לפי ושאפתי. בהתחלה השתעלתי קצת, אך לאחר מספר שאיפות, עברתי את זה בהצלחה.

למדתי עכשיו בבית הספר המסומם ביותר בכל המדינה. הבחורים האלה עישנו גראס, הריחו דבק, הסניפו קריסטל, בלעו אקסטזי בשירותים, הכל כדי להתעלות על השיעמום. אבל ליאם, לליאם היה סיבות משלו.

אני לא יודעת למה עלה לי אז הרעיון הזה, אבל ידעתי שזה יהפוך את חיי למעניינים יותר. כולנו רוצים לפעמים להיות מישהו אחר, לא? מישהו חכם, וסקסי, ונועז יותר ממי שאנחנו. או שפשוט הסתכלתי וראיתי מישהו שהיה בודד כמוני. אחרי שאמא שלי נפטרה, ואבי ואני התחלנו לעבור ממקום למקום, זה הרגיש כאילו אנחנו תקועים במין פרדוכס כזה, שיש לנו המון אהבה להעניק, אך אף אחד שיוכל לקבל אותה. או שפשוט קצת השתגעתי. לזמן מה נראה שהטירוף נמצא באוויר. כולנו פשוט נשמנו אותו.
כתבתי את העבודה שלי.

אז למקרה שאתם תוהים, אני לא תומכת בסמים או משהו כזה, אבל אני חושבת שזה אמצעי שממש עוזר לאווירה ולהבנה של האווירה שיש בעיירה. תגיבו ותצביעו! אני רוצה לשמוע את הדעה שלכם לגבי הסיפור!!