אם רק תרצי אותי אני שלך לתמיד

פרק 7: נ'

וכשנכנסנו לקניון התחלנו ישר להיכנס לחנויות, ודור וראיין הלכו למצוא בת קפה, כשעוד הלכנו לאותו כיוון רון בא אליי, אני זוכרת אותו, היינו ביחד בבית ספר. "היי מה קורה?  התגעגעתי!!" הוא צעק כשהתקרב, "היי! מה קורה?" שאלתי אותו, אליו אני דווקא כן התגעגעתי, היינו שותפים בכימיה והוא היה בבית ספר הזה דרך מלגה, לא כמו כל המתנשאים שמהם ברחתי. "בסדר, מה שמעתי עברת לפנימייה?" "כן אלה, ריילי, ראיין ודור מהפנימייה" הכרתי לו אותם והוא לחץ את היד שלהם אך כשהגיע אל דור, דור מחץ לו את היד קצת, "היי אני חבר של אמנדה נעים להכיר, אמר מוחץ את ידו עוד יותר. "אל תדאג, יש לי חברה אני ואמנדה רק ידידים" אמר מרגיע את דור, יכול להיות שהוא קינא עכשיו בצורה מטורפת? "אז רון, איך אתה שורד בכימיה עם ג'ודי?" שאלתי בנימה מצחקקת, היא לא חיבבה אותנו במיוחד "מתחבא ממנה" צחק ונפרדנו

~ראיין~

אחרי שפגשנו את רון, דור לא הסכים לעזוב את הבנות, הוא ממש קנאי, הוא מנסה להתכחש לזה אבל רואים. הלכנו איתן לכל החנויות וכמו שחשבתי נהיינו מתלי שקיות מהלכים, כמה בגדים יכולים להיות לכן נשים?? "בובי? אתה לא הולך לענות?" ריילי הוציאה אותי מהמחשבות שלי ועניתי מהר לפלאפון "הלו?" "אני מדברת עם ראיין?" שאלה מישהי מהקו השני "כן, מי זאת?" "אני שירה מהמכון, ההורים שלך" ניסתה לעורר את הזיכרון שלי "אוקיי, קרה משהו?" שאלתי, ביקשתי שיתקשרו כשקורה משהו מיוחד "כן, אבא שלך עלה לגג והוא לא מוכן לרדת, והוא לא מוכן לדבר אתנו, רק איתך, אתה יכול לבוא?" שאלה במהירות החוורתי ממש מהלחץ, מה הפעם? למה עכשיו? "כן ברור, אני עוד כמה דקות שם" אמרתי לה מהר וניתקתי "מה קרה?" אמנדה שאלה אותי "התקשרו לגבי אבא שלי, אני חייב ללכת אליהם מהר, אני אסביר לכם בדרך" אמרתי להם והלכנו למכוניות.

~אמנדה~

נכנסתי עם דור למכונית שלו ויצאנו לדרך, ראיין כבר סיפר מה קרה אבא שלו אבל לא הבנתי למה ההורים שלו במוסד הזה בכלל. "דור למה ההורים של ראיין במוסד הזה?" שאלתי את דור, הוא חייב לדעת, הם חברים הכי טובים "זה סיפור ארוך" ענה לי מתחמק "יש לנו זמן" עניתי לו סקרנית "טוב, כשהוא היה קטן הייתה לו אחות תאומה, בגיל 4 חודשים מישהו חטף אותה לכופר, ההורים של ראיין שילמו בערך מיליון שקל כדי להחזיר אותה, הרוצח לא הרג אותה אבל גם לא החזיר אותה להורים של ראיין, ההורים שלו בהתחלה היו כרגיל אבל כשהמשטרה אמרה להם אחרי 3 שנים שאין תקווה למצוא אותה ושיחשבו עליה כמתה הם נכנסו לדיכאון, עד גיל 10 ראיין גר אצל סבתה שלו אבל אז היא נפטרה, והוא חזר לגור אצל ההורים שלו, ולפני שלוש שנים בערך נמאס לו מזה שזה כמו לגור לבד הוא החליט לעבור לפה. סיפור קשה אבל לצערו אמיתי" אמר לי וישר ריחמתי על ראיין, זה לא מגיע לנער הג'ינג'י שלנו "איך קראו לה?" המשכתי לשאול וראיתי שלדור קצת לא נוח לשתף כל כך על ראיין "הוא לא יודע בעצמו, הוא רק יודע שיש נ' בשם שלה, כמו אצלו" אמר לי והחלטתי לא להמשיך, זה בטח קשה גם לו לראות את ראיין מתמודד עם זה.

אני יודעת שהפרק קצר אבל הפרקים הבאים יהיו יותר ארוכים!

אני מאוד מקווה שיהיו יותר קוראים לסיפור כי זה קצת מוריד מהמוטיבציה להשקיע, ובכל זאת אני מאוד שמחה מהקוראים שיש לי ואשמח אם אתם תוכלו לעזור לי לפרסם את הסיפור שלי!!