ניצוץ חשמלי

פרק שני - כוונות טובות

זה יצא לי תשעה עמודי וורד, אז רציתי לחלק לשני חלקים, אבל גם לא ידעתי איפה לחתוך וגם חשבתי שעדיף אחד ארוך כל כמה זמן... איך אתן מעדיפות?

מצטערת על האיחור!

תהנו!

גלרס = glers

סטייבלה = stabela stay-bla

=========================================

פרק 2- כוונות טובות

לא ישנתי יותר מדי.

קמתי כנראה סביבות חמש בבוקר, אחרי שינה שהרגישה כמו חמש דקות. מי יודע, אולי היא באמת הייתה כזו. אני תמיד מתעוררת בשעה מוקדמת- כשאתה ישן בחוץ קשה לישון עד מאוחר בגלל האור שמכה בעיניים ומורגש גם כשעוצמים אותן. התיישבתי באטיות, נאנקת כשראשי פוגע בתקרת המערה. קפצתי קלות כשמעין זרם עבר בי. זה כנראה היה חשמל סטטי, למרות שהתחושה הייתה שונה. זה לא כאב, ולא היה את הרטט הזה, אלא להפך, מעין... רגיעה. כאילו משהו יצא ממני, שחרר אותי קצת. זה לא קרה לי כבר הרבה זמן.

ניערתי את ראשי מהמחשבות המציקות, וזחלתי אל מחוץ למנהרה. לקחתי את התיק שלי, התעטפתי במעיל הישן ששימש אותי קודם כשמיכה, והחלקתי אל האדמה הלחה. התחלתי להתנודד קדימה, עדיין ישנונית מהלילה. לקחתי נשימה עמוקה. אני אוהבת ריח של בוקר. הוא נקי, עדיין לא מוכתם בריחות האגזוז והמזון שלרוב ממלאים אותו. קפצתי קלות כשזיק נוסף עבר בי, מהבטן עד קצות האצבעות. אגרפתי את הידיים בכוח, למרות שידעתי שזה לא עוזר. זה גרם לי להרגיש פחות חסרת אונים. יותר בשליטה. זיק נוסף עבר בי, חזק יותר מהקודם, משאיר אחריו כאב עמום. זה לא היה נורא, בעיקר מציק. אבל אז זה קרה שוב. נאנקתי בשקט, משתדלת לא ליפול. התנודדתי עד הספסל הקרוב, קורסת עליו. הנחתי את הידיים על הירכיים, סתם כי שמעתי פעם שזה מה שצריך לעשות בסופת ברקים. ומה שקורה לי עכשיו לא מאוד רחוק מזה, גם אם הסופה נמצאת בתוכי.

אני לא נהנית להודות בזה, אבל הזרמים המוכרים שעוברים בי עכשיו מבהילים אותי. לא, מבהילים זו לא המילה הנכונה. מבעיתים, זה יותר מדויק. מהפעם הראשונה שזה קרה לי ועד עכשיו, לא יצא מזה שום דבר טוב, והרבה דברים רעים. הפעם הראשונה בה הרגשתי את הזרמים האלו הייתה כשהייתי בת... ארבע? אני לא ממש זוכרת. לא במדויק. אבל אני זוכרת טוב מאוד את הכאב. כל שבוע הייתי מחכה, כלואה בדירה הדחוסה והקטנה שלנו, מפחדת לגעת באמא, כדי שהזרם לא יעבור אליה. בגלל זה כל כך אהבתי את השבתות. רק בשבתות יכולתי לחבק את אמא ואת מקס, לגעת בדברים חשמליים או מתכתיים בלי חשש, ו, טוב, להיות ילדה. עוד לא הלכתי לבית הספר, אלא לגן שושנית, שהיה צמוד לבניין שלנו. כל יום מקסי היה לוקח אותי לגן, ומשם ממשיך לבית הספר שלו, בו למדתי עד לפני כמה שנים. לא אהבתי במיוחד אף אחד מהמקומות האלו. לא את הגן, שהיה מלא בילדים קטנים וצווחניים שנגעו בי כל הזמן, לא את בית הספר היסודי של מקסי, עם הילדים שקראו לי "ילדת גבס" ונהנו לצחוק עלי, והמורות שהעלימו עין או ריחמו עלי, אבל אף פעם ללא באמת עזרו לי.