~~סוף העולם על פי רותם

~~פרק 2

אפשר להגדיר את השהות כאן בהרבה מילים.
מזוויעה.
מחליאה.
גועלית.
חולנית.
חסרת תועלת.
וזה לא משנה איך תסתכלו על זה.
זה סבל.

מאתמול סאבי מביא לי אוכל שהוא צד בחוץ.
ארנבים, חתולים, רגליים של דיווידים.
כן, החיילים שהרגו את אמא שלי.
אתמול נפגשתי עם אחד מהם.
הם לבושים שחורים מכף רגל ועד ראש.
צמוד.
מדי.
על הראש שלהם יש מסכות לבנות מוזרות.
סוג של קסדה ומסיכת אב"ך משולב.
עם 2 צינורות.
זה די קריפי.
במיוחד כשאתה מוצא את עצמך 10 ס"מ מאחד כזה.
והוא בוהה בך.
בשלוש בלילה.
כשאתה הולך לשירותים.
בבית שלך.

תוך שניה שיחררתי אגרוף לפרצוף שלו.
וגאדמט, הקסדות האלה חזקות.
כאב לי יותר מאשר לו.
הוא הרים את הנשק שלו, מין אקדח ארוך או רובה מקוצר.
עבה מאוד.
ומוזר.
ובלי לחשוב פעמיים ירה לי בכתף.

נפלתי אחורה כשיד ימין שלי אוחזת בכתף שמאל ה... מדממת?
היא לא בדיוק דיממה.
הירייה הייתה יותר משהו... אחר.
כשהוא לחץ על ההדק הרגשתי כאבים אדירים.
בלי רעש.
אבל אני סתם סוטה מהנושא.
נפלתי אחורה.
והרגל שלי נשלחה קדימה בעוצמה.
מכה חזקה.
מקום אסטרטגי.
סטרייק.
אחת אפס לי.
תוך שניות הוא ברח משם.
דידה, יותר נכון לומר.
ומאז אני שונא את הדייוידים.
הוו, ועל הדרך יד שמאל שלי משותקת.
לא נורא.
מסתדרים.

היום סאבי הביא לי סוג של דג.
אני חושב שזה היה דג.
היה סנפיר לעיסה הזאת.
ככה זה כשהכלב שלך בודק עם האוכל רעיל לפני שהוא מגיש לך אותו.
הוא התכרבל לידי, וליטפתי אותו.
גירדתי לו מאחורי האוזן, והוא הרים את הראש בהנאה.
רציתי להגיד לו משהו.
לא יכולתי.
לא יכולתי להוציא צלילים מהפה.
'כן, בטח. חרטטן'
אל תאמינו.
נסו אתם לדבר לאף אחד חודשים.
במיוחד כשזה האף של הכלב שלכם.
דאמיט זה מתיש!
באמצע הגירוד הרגשתי משהו קשה מאחורי האוזן שלו.
קרציה, אולי?
תפסתי בשתי ציפורניים.
ומשיך-משוך.
הקרציה יצאה.
זו לא הייתה קרציה.
מכשיר בגודל כפתור קטן מברזל.
עם חוטים.
ומהבהב.
משום מה, זה נראה כאילו הוא סופר לאחור...