פרק 4: רסיסים
אלסי
קולין שהה בחדר המקלחת כבר כרבע שעה ואני שיערתי שזו ההזדמנות שלי, וידעתי שמה שמונע ממני לגשת זה הפחד הגדול שלי להתפס.
אך ידעתי שזו האפשרות האחרונה ושאין לי מה להפסיד. שעדיף לנסות מאשר לשבת חסרת מעש.
התהלכתי באיטיות, על קצות אצבעותיי, אל עבר חדר המקלחת, כי ידעתי בוודאות שהוא לא ישאיר את המפתחות של הדירה באזור בו אני נמצאת.
נכנסתי בשקט מופתי, משתדלת למנוע מהדלת להשמיע את החריקה הרגילה והמוכרת שלה.
מכנסיו היו זרוקים על הרצפה וחולצתו על שיש האבן הכהה.
בלעתי רוק והתקרבתי אל זוג המכנסיים, מקווה בליבי שהמפתחות יהיו באחד הכיסים.
בעוד שזרם המים נשמע באוזניי, החששות שהוא ישים לב אליי מתגברים עוד ועוד וגורמים לי לרעוד.
שלחתי את ידי אל כיס המכנס שהיה בצד שמאל, מכניסה את ידי עד סופו ולא מוצאת דבר.
בלעתי רוק שוב, שולחת את ידי במהירות לכיס הימני ופוערת את עיניי כשידי פוגשת בצרור המפתחות, שמשמיע צליל חלוש של זוג מתכות המתנגשות.
בהיתי בווילון האמבטיה שהיה לבן בעבר וכבר מזמן העכיר והפך לצהבהב.
כשקולין החל לזמזם שיר, הבנתי שהוא לא שמע ושרעש זרימת המים כיסה על פעולותיי.
הוצאתי באיטיות את הצרור מהכיס והשתדלתי לשמור על שקט מופתי, מודעת לכך שאם הוא יתפוס אותי אז יגיע סופי המר.
כאשר כל הצרור היה מחוץ לכיס הקטן, התחלתי להרגיש כאילו יש לי סיכוי קטן לצאת מחיקו של קולין.
קמתי מהרצפה וניגשתי אל הדלת שהשארתי פתוחה למחצה, יוצאת מהחדר במהירות אך בשקט.
נעמדתי בסלון והבנתי שהחופש שלי קרוב, שהשתחררתי מהאיש האכזרי הזה.
תהיתי אם עליי לקחת בגדים, אוכל, כל דבר אחר שעשוי לעזור לי, אך הבנתי שזה רק יעכב אותי ושאם אני רוצה להצליח עליי פשוט לרוץ מהר ככל האפשר.
ניגשתי אל דלת הכניסה לבית באיטיות וכשהושטתי את הצרור בכדי לפתוח את הדלת, יד לחה נחה על פניי ותפסה בלחיי בחוזקה.
פערתי את עיניי וניסיתי להכות בידיי את הגוף שניצד מאחוריי, ללא הצלחה.
הוא תפס בידו האחרת את ידיי, ששחררו את הצרור ואפשרו לו ליפול על הרצפה.
מבלי לשים לב לדבר מצאתי את עצמי מוטלת על הרצפה הקשה, גופי מכווץ ומפוחד והדמעות זולגות וזולגות על פניי.
הרמתי את ראשי והבחנתי במבט הזועם של קולין, בעיניו מלאות הרוע והכעס שבהו בי. הבעה מרתיעה כזו עוד לא ראיתי. הוא לא עשה דבר מלבד להביט בי, עיניו לא נעו ועפעפיו לא נסגרו אפילו פעם אחת.
