כשהגענו ללאס וגאס עגלת הציוד הגנובה חיכתה לנו מוקפת בשלוש הרפיות שומרות. לא עברו יותר מכמה דקות עד שהעגלה הייתה שוב בשליטתנו. אנני התנדבה להוביל את אריון טל המחנה בזמן שאני, אטב ולוק גייסנו תוכנית למציאת גיזת הזהב. אחרי שיטוטים בכל מקורות המידע האפשריים, הגענו למסקנה שבאטלנטה קיים הריכוז הגבוה ביותר של אנשים שירצו לגנוב את גיזת הזהב. זה היה חישוב מדהים מצד אטב. עברו כמה שעות, ואנני לא חזרה. החלטנו לעשות משמרות על חומת האכסניה, ואטב ולוק התנדבו לשמור עכשיו ביחד. השחתתי את סכיני ההטלה שלי כשאנני נכנסה לחדר, כולה אדומה מבכי. היא בכתה על המיטה עד שנרדמה. מניסיון ידעתי שזה לא השלב שבו מבררים לשלומה. צריך לתת לדברים לשקוע. יצאתי מחדר האכסניה ומצאתי את אטב ולוק יושבים מכווצים על החומה. לוק היה אדום ואטב חפנה את פניה בידיה. המתח ביניהם היה ברור מאוד. ״מה קרה?״ שאלתי. אולי בשלב הזה לא השתלדתי להיות עדינה. הם נדו בראשם ולקחו עוד צעד הרחק אחד מהשני. חזרתי אל החדר הקטן והמתפורר והערתי בעדינות את אנני, שהדמעות כבר התייבשו על הלחי שלה. ״מה קרה אנני?״ שאלתי בעדינות רבה ככל האפשר. היא הביטה בי במבט חסר אונים, וישר הזדהיתי איתה. אבל אני מניחה שחוסר האונים שלה לא בא מחיים קשים בקרקס. היא סיפרה לי על איך היא ראתה את לוק ואטב מתנשקים על החומה. פייר, הייתי המומה. ניסיתי לחבק אותה, לספר לה בדיחות, אבל הילדה הייתה פגועה. חשבתי על החברות של אנני ואטב ולא החלטתי לתת לה להתפרק בגלל נשיקה מטומטמת. ניגשתי אל החומה כשראיתי את לוק ואטב מתנשקים עוד נשיקה זריזה. חסרי בושה. חייכתי שיסיימו את העיסוקים שלהם, ולקחתי צעד קדימה. ״שמעתי מה קרה,״ אמרתי להם. ״רק שתדעו שזה בסדר גמור מה ש... הולך בינכם.״ הם עדיין לא נראו משוכנעים. ״לוק, אתה אח שלי. אני לא אתן לך להתבייש על מה שעשית. ואטב.. זאת אומרת אטאל... החברות שלך ושל אנני הרבה יותר חשובה מכל נשיקה פוטנציאלית... אוקיי, סליחה לוק. אבל בואו...״ הם עדיין נראו מוסכים ומיואשים. מתבגרים... הבנתי איך אנני מרגישה. גם לי היה בערך את אותו דבר עם ג׳רי. (אוי סתמי אנני. לא, אני לא... אוי, אני מתחרטת שבכלל אמרתי לך את זה.) רק שלי לא היה מה להפסיד. ״אתם יודעים מה? אוקיי. בואו נשחק אמת או חובה. אם אתם מוכנים לראות אותי קורעת אתכם.״ ״שיילין, את יודעת שאמת או חובה זאת לא תחרות.״ מלמלה אטב בגיחוך. חיוך גם התגנב לזווית פיו של לוק. לא עבר יותר מדי זמן עד שכולנו ישבנו בחדר המאובק והמסריח, כשבקבוק מים ריק מסתובב בינינו. אנני התחילה, והבקבוק המביע עליי ועל לוק. ״אמת או חובה?״ שאלתי. בראשי התרוצצו עשרות אופציות שונות לכל בחירה. ״חובה.״ הוא ענה, שאננן. בואו נראה... המשימה עם התרנגולות נראית לי אכזרית מדי, עם הקרם יש מצב שהוא יאבד שיער.... ג׳רי אמר שבכל פעם שיש לי רעיון משוגע יש לי מין ניצוץ קטן בעיינים. טוב, הפעם הניצוץ הספיק כדי להדליק מדורה. ניגשתי לתיק שלי והוצאתי בגד גוף סגול ומנצנץ מימי הקרקס שלי. אחרי שחוק נדחק לבגד הגוף (ושמנו לו קשת תואמת) הבקבוק עצר שוב עליי ואטב. אחרי שהיא נהייתה אלזת המריחואנות (אל תשאלו אותי) ואז הגיע תורה של אטב לנקום בי. ״אמת או חובה?״ היא שאלה. בחרתי אמת. אין לי מושג מה עומד הפעם מאחורי המוח הקרימינלי והגאוני בצורה מפחידה שלה. שכחתי שזה עובד גם לכיוון השני. ״חובה עלייך לספר לנו את העבר שלך.״ היא אמרה כמנצחת. החלטתי להיות בוגרת ולספר להם את הכל. (ולא אנני, ג׳רסי האריה לא היה נקודת הטור היחידה שלי. איך את ידועת עליו? אפילו לא סיפרתי לכם...) גם לוק סיפר לנו שהוא אח של לוק קאסטלאן האגדי. בכלל לא הייתי מוכנה לזה. אבל זה עדיין לא אומר שאני אוותר לו על לשטוף כלים בלבה. חצי אח קטן וחצוף שכמותו. הלילה עבר לי בלי חלומות (תודה לאלים) ובבוקר המשכנו אל התחנה הבאה שלנו. אטלטנה.
