אולי השם הכי מצחיק של פרק שיצא לי עד עכשיו... תהנו 3>
המשכנו בדרכנו לאטלנטה. הייתי שקועה מדי במחשבות כדי לשים לב לעצירה הפתאומית של אריון שגרמה לי להימרח על רצפת המרכבה. סולאנג׳לו עמדו מול הכרכרה וניקו בדיוק סיפר לנו שבגלל גניבת גיזת הזהב מפלצות פולשות למחנה ותאליה גרייס גוססת. כאילו שהיינו צריכים עוד סיבה למהר. ״אה ובעניין אחר, אנחנו צריכים אותך צ׳י גונג״ (למזלכם דילגתי על קטע הניקו ני המטריד. אם אתם עדיין רוצים לשמוע עליו לכו לאנני.) אמר ניקו וקפצתי מהכרכרה. היה כלכך טוב לנשום אוויר צח שוב. (ולא אנני אני עוד לא קיללתי. מה? את לא צריכה לדעת מה הקללות האלו אומרות! חצופה) ניקו סימן לי בראשו לעבר היער, אחז את ידו של וויל וערך מסע צללים לעבר העץ הקרוב. כשהשגתי אותם ניקו התנשף קצת ונשען על העץ. ״צ׳י גונג,״ פתח וויל ואמר, פניו היו ספק רציניות ספק משתתפות בצערי. לא היה לי מושג מה הוא הולך להגיד. ״כירון קבע לנו הופעה פרטית של קרקס אחרי שתחזרו...״ אוי, וויל החמוד, כאילו שסתם קרקס שבא לעיר יפגע בי כל כך. אבל אז ניקו הגיש לי פלייר מקופל. הם נראו מתוחים מאוד מהתגובה שלי. פתחתי אותו בזהירות ולא האמנתי למה שאני רואה. מיהרתי לסגורה אותו בחזרה כאילו היה תיבת פנדורה. למעשה, כל הצרות שלי היו טמונות עמוק שם. הקרקס הגיע לעיר.
סולאנג׳לו הסתכלו עליי, מתוחים. המחשבה על להתנחם בזרועותיהם נראתה לי כיפית כל כך... רציתי מישהו שיעזור לי, ינחם אותי... ברגעים שכאלו כל כך התגעגעתי לג׳רי...(לא האריה אנני. לא האריה!!!!!) אזרתי אומץ, ובחיוך הכי מאולץ שלי הצלחתי למלמל משהו כמו ׳תודה שהודעתם לי...׳ ברחתי מהיער ונכנסתי למרכבה. אל תספרו לאטאל, אבל באמצע הדרך בכיתי. בכי שקט, אבל בכיתי. הייתי כל כך פגועה... למה שכירון יעשה לי את זה?
הגענו אל אטלנטה, אטאל כוונה אותנו לפי התחושות העתיקות שקיבלה מהגיבורה הגדולה אטלנטה. נעצרנו ליד עץ שאנני הרגישה שהוא לא אמיתי, ואטאל פתחה דלת סתרים בעץ. ירדנו בגרם מדרגות קריפי לאללה (עכשיו אני מבינה שזה לאלוהים. איך אומרים אלים בערבית?). המדרגות התמשכו והתמשכו ולא יכולתי שלא לסננן הערה לעבר אטב. ״מה?״ היא שאלה בהתגוננות, והחלטתי שגרם מדרגות חשוך וקריפי הוא לא מקום אופטימלי להתחיל בו ריב. אולי יום אחד ניישב את זה בקרב ראפ. המשכנו חרדת עד שהגענו לחלל חשוך. אטב הדליקה את האור ולפנינו נגלתה דלת עץ. ״מי מתנדב לפתוח?״ שאלה אטב בקול רועד. קורי העכביש הפחידו איתה עד מוות. לוק חסר הפחד מיד התנדב ונאבק עם הדלת למשך איזה שתי דקות טובות. בסופו של דבר החלטתי לגאול את אחי ממצוקתו, סימנתי לו להתרחק, וניפצתי את הדלת עם הרגל. את האמת שזה טריק ש(לא אנני, זה לא היה סבא צ׳י צ׳ו!! רגע, איך קראת לו? אני הורגת אותך. פשוט הורגת) מישל, אשת הפעלולים של הקרקס לימדה אותי. תמיד חלמתי להיות כמוה. אם מרימים את הרגל בזווית חדה מספיק ומהר מספיק, וכל עוד העקב נמצא לפני האצבעות, לא תהיה שום בעיה לנפץ את הדלת. ניפצתי אותה ואחרי שסימנתי לכל החצויים ההמומים להתקדם, הגענו לחדר עם תמונות של הגיבורה אטלנטה. אטלנטה הקריאה ביוונית עתיקה את המיתוס על מירוץ תפוחי הזהב, ואנני שלחה בי מבט ממש מעצבן כשהיא הגיעה לחלק בו זאוס הפך אותם לאריות. אני עוד אציק לה בהזדמנות. לפתע האור נכבה ופס דק של אור האיר ילדה עם שיער ארוך ושחור כפחם, ועייניה תכולות בהירות-בהירות. היא לבשה שמלה לבנה פשוטה, כאלה שלובשים בנפשי חורף בבתי ספר עם תלבושת אחידה. היה לה זר פרחים על השיער והיא פשוט נראתה מהממת. היא סימנה ללוק להתקרב אליה, וזה מיהר לקראתה כאילו לא התנשק עם החברה הכי טובה של החברה שלו אתמול. הם התחילו לרקוד, האווירה נעשתה רומנטית יותר, והם התקרבו לנשיקה. רציתי לראות איך אטב מגיבה אבל לא הצלחתי לראות אותה. אולי היא ברחה מרוב מבוכה. עמדתי כך שיכולתי לראות בבירור את פניה של הילדה. שניה לפני ששפתיהם נגעו, עיניה הפכו אדומות לשנייה והיא נפלה קדימה, המומה. מאחוריה עמדה אטב עם קשת שלופה, וחיוך מנצח על פניה. זה היה ממש אכזרי מצד אטב. לפתע להבות אפפו את הילדה. טוב, זה היה ממש חסר גבול. הסתכלתי למטה וראיתי רגל חמור ורגל ארד. ״אמפוזה״ סינן לוק וסיכם בדיוק את מה שרציתי לומר. על הרצפה נח בקבוק מלא במיץ כתום עם ציור של גזר עליו. ׳לשימוש רק במקרים חריגים׳ אמר הבקבוק. כולם היו מבוהלים מהסיטואציה. ״רק אני חושבת שמיצינו את אטלנטה?״ אמרה אנני, וכולם הנהנו בראשם. אפילו לוק, שוויתר על האפשרות לנעול שפתיים עם עוד כמה נשים יפות (יואו זה נשמע מזה זקן). הקמנו את האוהל בשטח פתוח, והיה תור לוק לשמור. מגיע לו, שיחשוב קצת על מה שהיא עשה. שלפתי את חרב הסמוראים שג׳רי נתן לי. נשטפתי בגל של זכרונות וגעגועים לג׳רי. אני מקווה שהוא בסדר... עייני נעצמו מעצמן כשהחלטתי שהגיע הזמן שלי לישון, הכנסתי את החרב לנדן ונרדמתי.
