UNICORN || BOYxBOY

•T W E N T Y O N E•

Unicorn (BOYxBOY)
Chapter Twenty one - Saviour:

אני חושב שהדבר היחיד שגרוע יותר מלהיות שנוא זה לזכות בהתעלמות. לפחות כשהם שונאים אותך הם מתייחסים אליך כאילו אתה קיים. זה מרגיש כמו דקירה בלב כשקארה עוברת מולי אך לא פונה להביט בי, אני יכול לשמוע את השדים אומרים שזה מגיע לי, כי מי יירצה להיות חבר של פאגוט מסריח.
אני יודע שלא אני.
אני כמעט סוטר לעצמי על עצם המחשבה הזו, המלחמה עם השדים גווה מחיר כבד, בעוד שמספר ההפסדים שלי הולך וגדל מקרב אחד לאחר, ועתה אני מבין כי הם לקחו לי חלק גדול מהמחשבות, יכול להרגיש את השדים מוציאים כל חלק טוב ושמח שעוד נותר בי, אבל אני ממשיך להילחם.

"טומי?"
אני נבהל, קופץ במקומי כשלבי מאיץ פעימותיו, אבל ברגע שאני מזהה את קולו של דייב ואת קירבתו אלי אני לא חושב שזה בגלל הבהלה. "מצטער שהבהלתי אותך, יוניקורן." הוא אומר חרש כנגד אוזני, ידיו נכרכות סביב מותניי, מושכות אותי בעדינות אל חזהו השרירי, אני יכול להריח את ניחוח הורדים שלו מתערבב עם מי הקולון ששם הבוקר, ריח חדש מציף את אפי, מאותת בראשי כי אין זה אותו ניחוח רגיל, אלא שהוא קנה אחד חדש, שאני לא יכול לעזור אבל אוהב אותו יותר מהישן. אני לא נותן לשדים שלי לקחת לי את השליטה בפה, אלא שמיד מתעלם מצעקותיהם, "אני אוהב את הריח של הבושם החדש שלך," אני אומר לו, הוא מביט בי מהצד, ראשו על כתפי, עיניי הבדולח שלו מבליחות באור שונה, אולם לא רע.
"תודה, אוסטין אמר לי שתא-" הוא מתחיל להגיד, אבל קוטע את עצמו, אני לא יכול לעזור אבל פניי מתקמטות בדאגה, חשד זוחל לאיטו אל תוך מוחי, המקום המסוכן ביותר בגופי כרגע.

צחוק רם ולועג נשמע באוזניי, אך נראה כאילו אני היחיד ששומע אותו. בשביל לא למשוך תשומת לב מיותרת אני מתעלם, אבל הדברים חותכים אותי כסכין חדה, מרגישים נוראיים בתוך גולגולתי, אני יכול להישבע שאוזניי ועיניי מדממות, אני יכול להרגיש את זה. חסר תועלת, אחיך והחבר הכי טוב שלך מסתירים ממך סודות, הקול נוראי, צורם לאוזניי המדממות בלאו הכי. אוסטין בטח לועג לך מאחורי גבך, דייב לא באמת אוהב אותך. ילד טיפש!
זה כאילו ראשי מוטח אחורה, כאילו משהו מניע את עצמי בשביל לפגוע בי, אני מיד יודע שאלו השדים שמנסים לעשות זאת כאשר מרגיש ציפורן חודרת אל אחורי גולגולתי, חיכוך הציפורן בעצם גורם לקול צורם ונוראי לעלות באוזניי, עד שאני לא שומע את קולו של דייב.

אני קורס על הרצפה, מרגיש דמעות נקוות בעיניי ונתלות על ריסיי, אני מושך את רגליי אל חזי, עוטף סביבן את ידיי, לא מוכן לזה כאשר מרגיש את זרועותיו של דייב נכרכות סביבי, מושכות אותי הדוק אל חזהו. "אל תבכה, אהוב. אני מצטער שלא סיפרתי לך על כך, אבל לאוסטין ולי הייתה שיחה ארוכה מאוד עליך," הוא לוחש אל תוך אוזני, לא מודע למה שעושה, לא מודע לזה שמשכיח את קולן של המפלצות. "אתה חשוב לו, יוניקורן. מאוד."

"אז איפה הוא היה כשרוי התחיל להכות אותי, והשאר התחילו ללעוג לי?"
זה כאילו אחיזתו נדרכת, אני יכול להרגיש את הכעס זורם בתוכו, משחרר ייבבה חלושה כשמרגיש שזה כואב מידי, ושהשד המרכזי אומר שזה מגיע לי. דייב מיד מרפה את אחיזתו, משפשף את גבי, בפתיע מצמיד נשיקה רכה אל הלחי שלי, אני מופתע מזה שהוא מפגין כלפי חיבה במסדרון בית הספר. "אני אגן עליך, טומי." הוא לוחש כנגד אוזני, מצמיד נשיקה במקום בו הדמעה זלגה, צמוד לעיני. אני תולה בו עיניים, זז קצת מאחיזתו המעודדת, לא שם לב כל כך לזה שהצלצול נשמע ושילדים כבר עוברים במסדרון, מרגיש את השדים הולכים ונעלמים, מסכים לעצמי להתענג על השקט הרגעי הזה, לא יכול לעזור אבל מקווה שיימשך נצח.

"כל הזמן?" אני לוחש, משרבב את שפתי, הוא שולח אלי חיוך מרגיע, גורם לחלק החי בלבי לפרפר. "כל הזמן." דייב מאשר, עיניו נוצצות ברגש לא מזוהה, אבל אני מוצא חיבה שם, זה מספיק בשביל החלק שעוד נותר ממוחי בשביל לדמיין שם לבבות ורודים קטנטנים הגורמים לו להיראות מושך יותר ממה שהוא.
אני מרים אל נגד עיניו זרת, לא יכול לעצור את עצמי מלחייך כשרואה את השעשוע בעיניו, אני מטה את ראשי הצידה, "פינקי פרומיס*?"

הוא מחבר את זרתותינו, מעביר חשמל נעים במעלה זרועי, ההרגשה כל כך מוכרת, אך יחד עם זאת גם זרה, עד שאני לא יכול לזהותה. "פינקי פרומיס."
הוא פותח את פיו, אך מתחרט וסוגר אותו. שב על פעולות אלו עד שמחליט לדבר, גורם ללבי לפרפר, וללחיי למצוא גוון ורדרד כשאומר,
"מושיע לכל מה שתעשה, בשביל שתחייה חופשי בלי להיפגע."

•🌹•

"...A saviour for all that you do
So you live freely without their harm..." {Saviour, Andy Biersack}

(*פינקי פרומיס = הבטחת זרת. מצטערת שזה כתוב באנגלית ככה, אבל כל עוד זה טומי אומר, זה בסדר:)

ⓢⓣⓡⓞⓝⓖ♥ⓡⓞⓢⓔⓢ