צללים משתקים

~פרק 7~

טוב נתחיל אולי לספר על הילדות שלי אבל לא יותר מידי שאני לא יפגע אחרי זה "כן,גדלתי כיתום בלי אמא ואבא וחייתי ברחובות"אמרתי יורק עליו מתחיל להתעצבן אם היה לו אמא למה העיינים שלו כאלה עצובות? חשבתי עצבני
"היי אני רואה את המבט העצוב/כועס שיש בעיינים אבל אולי יש לי אמא אבל היא מתה לפני 70 שנה והייתה לי אחות שמתה כהייתי צעיר יותר,אולי אתה חושב שאתה הכי סבלת בחיים אבל תאמין לי שיש דבר נורא יותר בלגדול יתום בידיעה שאין לך אף אחד וזה לאבד אותם"אמר עצוב עצבני כאילו אחותו הייתה יקרה לו לליבו
"רגע איך לפני 70 שנה אתה נראה בערך בין בן 16 מה אתה רוצה להגיד לי שאמא שלך מתה לפני שנולדת,שמעתי הרבה דברים היום אבל זה כבר מוגזם."אמרתי
"טוב אולי אני נראה צעיר אבל בעצם אני ואחותי ז"ל הינו תוקעים למשך 70 שנה במין מקום שסוג של עוצר תזמן ועובר מהר בלי שאנשים שנמצאים שם לא שמים לב שהזמן עובר. אז אני ואחותי נתקנו שם אחרי שאמא שלנו מתה"ענה אה אולי באמת שפטתי אותו מהר מידי, אולי הוא לא היחד שסבל במחנה הזה...בעצם עד שיוכיחו לי אחרת אני אישאר בדעה הראשונית כי עדיף לטעות בשיפוט מאשר להיפגע אחרי זה.
"אז תגיד כשבאתי אמרו לי שאני צריך לישון בביתן של הדומס עד שיגלו מי כביכול אבא אז עכשיו שגילו מי הוא אז באיזה ביתן אני אמור להיות?"שאלתי