ALONE

Pt.11

תשמעו את השיר הוא מושלםםםםםם
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
בן-
״בן אתה צריך לקום״ אחותי , ליה באה ליד המיטה שלי והעירה אותי עם ידייה הקטנות.
ליה שלי הייתה המתנה שלנו בחיים, היא הגיעה אלינו אחרי הרבה זמן שההורים שלי רצו ילדה ויצא להם רק ילד אחד, ואחרי שהם ניסו הרבה זמן הם הצליחו וליה הגיעה, ואיתה נכנס האור לבית, לאט לאט ליה גדלה והיום היא כבר בת 4.
פקחתי עיניים, נזכר בכך שאתמול קיבלתי את התפקיד שהכי חשקתי בו בפוטבול, שזה בעצם כמו הקפטן וזה פותח דלתות לכל אוניברסיטה שאני איי פעם אשקול לתקבל אליה.
קמתי מהמיטה והתלבשתי ירדתי לכיוון המטבח והתיישבתי לאכול עם כל המשפחה ארוחת בוקר שנעשתה על ידי העוזרת של הבית.
במהלך הארוחה דיברתי על ההזדמנות שנפתחה לי ועל התפקיד החדש שקיבלתי , ברגע שסיימתי לאכול קמתי חיבקתי את הוריי לשלום ולליה נתתי נשיקה בלחי הקטנה שלה בדרך לדלת לקחתי את המפתחות לאוטו ונסעתי לבית ספר.

הגעתי לבית ספר והרגשתי שמשהו חסר, דעתי הוסחה על ידי צעקה ״בן״ שמעתי את החבר׳ה קוראים לי, ניגשתי אליהם ולחצתי את ידם וחיבקתי אותם, ״אתה לא מבין איזה טירוף היה אתמול״ אורי מציין בהתלהבות, אתמול? מה היה אתמול?, ניסיתי לפשפש בזיכרוני אך לא הצלחתי לזכור , ״מה היה אתמול״ שאלתי בנימה של רוגז, אך הם יצאו ולא הזמינו אותי! ״נדפקת כל כל המוח אה?!״ שאל טל ״הלקח שלימדנו את החננה המתנשאת הזאת לירז״ הוא ממשיך ומסביר לי.
אתמול.
לירז.
הרגשתי כאילו המוח שלי בגד בי, המוח שלי הצליח לשטות בי והוא דחק את כל מאורעות אתמול כאילו זה לא קרה, התחלתי להיזכר במבט המתחנן של לירז, במבט האחרון שנתתי וראיתי אותה כבר מוותרת להם, התחלתי לזכור את כל מה שקרה אתמול ואיך כנראה שברתי בה כל זכר של אמון.
״בגלל שקיבלת רגליים קרות רציתי להתגאות ביצירה שלנו אתמול״ טל אומר ואורי צוחק כהסכמה.
התמונות והסרטונים שאני מקבל באותו הרגע לפרצוף מכניסים את הנשמה שלי לזואון אאוט, אני מרגיש את הנשמה שלי מתנתקת מגופי ולא מתקשרת איתי, אני מרגיש חסר כל, כאילו לא מגיע לי בכלל לדרוך על האדמה הזאת.
רפלקס ההקאה נכנס לפעולה ואילו אני בולע בשקט ומבין כי אם אגיב אסכן את המלגה שלי, אני מראה התעניינות אך בפועל אני מזדעזע, אני רואה תמונות של לירז, כשלד שפשוט נשבר, אני רואה את המבט הקפוא שלה, מה שמראה על התנתקות שהחא חוותה מהרגע, המנגנון הכי טוב שהיא הצליחה להפעיל בשביל למנוע את התחושה הנוראית, אני רואה את הכחולים החדשים והישנים, את הצלקות שלא נראים לעין ואת התלמידים מתקבצים סביבה ומצטלמים כאילו המעשה עצמו בסדר.

״מה אתה חושב אחי?״ טל שאל ,למזלי בדיוק היה צילצול ולא הייתי צריך לענות, לקחתי את התיק שלי והלכתי מהבית ספר.
נסעתי לבית של לירז ודפקתי על דלתה, לאחר חמש דקות שחיכיתי אמא שלה באה ופתחה לי את הדלת.
״כן חומד?״ אמא שלה שאלה אותי, במבט ראשוני על הבית ועל אמא שלה החיים לא הייתי חודב שמשהו לא בסדר, הבית שלהם היה מאוד מרווח ומטופח, אמא שלה שנראתה בשנות העשרים שלה הייתה נראית חמימה ומזמינה- מעניין למה.
״היי את בטח אמא של לירז נכון? באתי לחפש את לירז, את יודעת איפה היא?״ שאלתי אותה מקווה שהתשובה שאני אקבל זה שליאז כרגע ישנה בחדר שלה לאחר תירוץ כזה או אחר שהצליחה להמציא לאמה אך אמא של ליאז מנפצת לי את האשליות.
״לא חומד, היא לא הגיעה הלילה הביתה בכלל ברוך ה״ הנה זה. התודבה שהחזירה אותי למציאות וגרמה לי לראות איך הם מתנהגים ללירז, הלב שלי הרגיש כבד, התשובה הזאת חיללה כל אמון שאי פעם היה לי שהמצב בניהם יהפוך לנורמאלי.
״אוקיי תודה בכל מקרה״ החזרתי לה בטון מזלזל, לא הצלחצי להבין איך אנשים מסוגלים לשנוא ככה במיוחד מישהו מדמם.
המחשבות בראשי התחילו לפעול שוב, כמו גלגלים שפועלים במשרה מלאה, ׳איפה היא יכולה להיות׳ הירהרתי לעצמי, בזמן ששללתי כל מיני סנאריות נוראיות שהתנגנו לי בראש, ׳אולי חטפו אותה׳ מחשבה עולה במוחי וכבר הספקתי לדמיין את הנורא מכל, לא הצלחתי להפסיק להרגיש את תחושת האשמה ׳זה הכל אתה׳ מוחי מזכיר לי, שמכרתי חברה של פעם בחיים בתמורה לכתובה על דף.
׳אולי היא פשוט לא חזרה מהבושה׳ מוחי מעלה תהייה, אולי זה באמת נכון, הרי אפ היא הייתה חוזרת הביתה ההורים שלה ואחותה הין יורדים עליה על זה ובנוסף לזה היא הייתה צריכה להגיע לבית ספר יום למחרת- משמע שגם בבית ספר יצחקו עליה.
׳גם אני לא הייתי חוזר׳ מוחי מצדד בי אך עמוק בתוכי, ידעתי שאני פורש מבלי לבדוק הכל וכי יותר פשוט וקל לי לברוח מהמצב מאשר להתמודד איתו.