Tody

פרק -1- ~יום הודת שמח~

"יום הולדת שמח טומי!" אמרה אמא תוך כדי שהיא פותחת את החלונות בחדר השינה שלי בזמן שאני מנסה לשווא להמשיך לישון עוד כמה דקות מסכנות ותמימות.
"נו קום כבר, היום יש לך יום הולדת 10 אתה לא מתרגש???" היא שאלה אותי ואז כבר היה מאוחר מדי לחזור לישון.
לפחות אני מקבל פנקייקים עם מייפל לארוחת בוקר.
טוב, בלת ברירה קמתי מהמיטה והתלבשתי לבית הספר.
ירדתי למטה לאכול ארוחת בוקר, את הפנקייקים ואז אחותי הגדולה בת ה 14, דניאל קמה גם וצעקה על זה שאני לא הורדתי את מכסה השירותים אחרי....
אחרי שרבוהיא באה למטה ואכלה קורנפלקס. אני כבר גמרתי את המלקשייק תות ושלי ואת כול הפנקייקים כמעט.
כמו בכל בוקר רגיל ומשעממם

הלכתי לבית הספר והשלמתי כמה שעות שינה שהפסדתי בבוקר... השתעממתי... ובעיקר לא הקשבתי, אפילו ציירתי.
כולם אמרו לי מזל טוב, אפילו מריה ברגר, הילדה הכי יפה בשכבה לדעתי שיושת מאחורי אמרה לי מזל טוב.

*בערב*

בערב אמא ואבא הביאו לי מתנת יום הולדת.
אני מקווה שלפחות הם הביאו לי את המחשב שביקשתי מהם כי עוגה עוד לא קיבלתי.
אני פותח בהתרגשות את המתנה ומה אני מגלה....
בדיוק מה שרציתי (בציניות) בובת דובי לילדות בנות 4.
"וואו, איך ידעתם?! אני מיד אלך לשחק איתו!" אמרתי אבל בתוך הראש שלי כל מה שעבר לי זה
מה עשיתי ה' שזה מגיע לי?! למה דובי של בנות? טוב נו נקבור אותו במחסן.

מה שלא ידעתי זה שזו לא סתם בובת דובי רגילה כמו כל הבובות. לא, היא היתה מיוחדת הרבה יותר ממה שאתם חושבים.

כי למה שיום הולדת אחד שלי הסתיים שמח אה? למה הצרות אוהבות אותי כל כך?

בלילות עם ירח מלא היא קמה לתחייה ומחפשת קורבנות להרוג, לרצוח, לערוף את הראש, לתלוש את העניים, להוציא את נשמתם או אפילו להשמיד, מה שתבחרו לומר. העיקר שהקורבן יסבול. זה מה שהאגדה מספרת

למזלי הרב (שוב ציניות) בעוד שבוע בדיוק יש ליל ירח מלא וזה לא טוב כל כך. לפחות לא לי.

*אחרי האוכל*

טוב, אז אחרי ארוחת הערב רציתי לבדוק אם יש לבובה של הדוב חלקים אלקטרונים שאני יכול להשתמש בהם לבנות משהו, כמו מקלט קול קטן בבטן. למרות שאני התפלא אם יש שם משהו שהוא לא פרווה ורודה או מילוי בתוך הדבר הפרותי הזה.
אבל שכחתי אותו למטה, אז אמרתי לעצמי שבבוקר אני כבר יקח אותו.
בבוקר כשבאתי לקחת הוא לא היה שם.
"אמא את יודעת איפה הבובה שהבאת לי אתמול?"
"כשאתה מנסח את זה ככה זה נשמע גרוע יותר וילדותי הרבה יותר" התפרצה דניאל לשיחה בזמן שירדה במדרגות.
"אל תגיד לי שאיבדת את המתנה?!" הצטרפה סוף סוף אמא שלי לשיחה. "לא עוד מתנה, כל שנה אותו סיפור תוך שבוע המתנה נעלמת"

"לא, אני רק לא מוצא אותה"
"וזה משהו שונה לגמרה, ברור" המשיכה דניאל להתפרץ
"מי הביא לך בכלל את הרעיון לקנות לי דובי ליום ההולדת?!" שאלתי תוך כדי שאני מתעלם מהתגובה של דניאל.
"אחותך", אמרה אמא. איך לא ראיתי את זה בא, היא תמיד צריכה לרדת עליי או לצחוק עליי. זה הרגעים שאני מצטער שאני לא בן יחיד.
"דניאל!!!! מה אמרת?!" שאלתי בצעקה תוך כדי שאני נכנס לחדר שינה שלה
"את האמת." היא אמרה עם חיוך מרושע משועשע
"מהי האמת?!" המשכתי לצעוק.
"שאתה אוהב לשחק בדובונים עם החברים שלך ואתה רוצה שיהיה לך גם דובי כמו לכל החברים התינוקיים שלך."

***
אני יודעת שההתחלה ממש משעממת אבל אני מנסה להשתפר.
תודה על הסבלנות גזרים מעופפים שלי