Tody

ירח מלא

אני ודניאל הצצנו לתוך המוסך דרך חור המנעול של הדלת שמתחברת למוסך מכיון המטבח.

זה היה טדי וההורים שלנו אבל על פי כל הדם היה הפשר להבין שמשהו קרה.
לא נשמעו יותר צעקות ומאחר שלטודי אין דם אני חושב שהבנתי שלמי כל הדם ולא אהבתי את הרעיון הזה.

טודי הסתובב לכיוון הדלת לבד ואז הבנו שהוא מקולל. כאילו איזה דוב צעצוע מסוכל להסתובב לבד בלי חשמל ובטריות?!

היה לו ביד מסור חשמלי. המסור החשמלי של אבא שלי. מסור חשמלי בצבע ירוק עם מדבקה בצבע צהוב ושרשרת קוצים בלהב.

טודי הרג את ההורים שלנו. ועכשיו הוא רוצה הרוג אותנו.

הוא בא לכיוון הדלת ואני ואחותי ברחנו כמה שיכולנו. יצאנו מהבית ורצנו שלושה רחובות לכיוון תחנת המשטרה כי אם מישהו יכול לעזור לנו עכשיו זה הם.

פתאום נזכרתי באגדה שאמרה שלפני מאה שנה בערך היתה ילדה שמכשפה קיללה את הדובי שלה שיהרוג אותה ואת כל מי שהיה הבעלים שלו.

לצערי זה לא היה מספיק. מעדתי ודניאל לא הסכימה להשאיר אותי מאחור היא חזרה בריצה, אבל טודי כבר היה מעליי.
יחסית לדובי מקולל עם רגלים קצרות הוא רץ מהר למרות שאני בטוח שחצי מהדרך הוא עף.

יכולתי להריח את הדם אשר טיפטף על הלחי שלי, שניה לפני שפגע בי המסור דניאל העיפה את טודי אבל בדרך הוא חתך אותה בצד הבטן והיא התחילה לדממם.

"דניאל!"
"לך הוא יתפוס אותך" היא אמרה בשקט תוך כדי שיעול ולחצה על האזור המדמם במטרה להפסיק את הדימום.
אני קמי וחשבתי איך היא חכולה להשתעל מהאבק בזמן שהיא גוססת?
טודי קם והתחיל ללכת בכיווני עם המסור כאילו כלום לא קרה
"אני לא עוזב אותך פה לבד בפרק" אמרתי
"מאוחר מדי" היא אמרה עם חיוך של ניצחון על פניה. היא מתה. החתך היה עמוק וחתך גם כליה כניראה.

בכיתי והתחלתי לרוץ תוך כדי שאני צועק "זה בשבילך דניאל" וזה היה הדבר האחרון שעשיתי. טודי תפס אותי ולא הצלחתי להשתחרר. הוא הרג אותי. עם המסור של אבא שלי. המסוא שאיתו הרג את כל במשפחה שלי.

הוא זרק את המסור ולמחרת בבוקר כבר היה על מדף של חנות צעצועים בתוך אריזה חדשה כאילו הוא צעצוע חדש.

מחפש קורבן חדש.

עד היום השוטרים לא גילו מי הרג אותי ואת משפחתי. למרות שהכול מתועד פה, ביומן שלי. הם לא מצליחים למצוא אותו. נראה שאני כל כך פחדתי שיראו את זה, את היומן שלי. אני לא בטוח למה אולי זה בגלל שהסודות שלי כתובים פה כמו זה שאני מאוהב בגילי טינוג מהכיתה המקבילה או אולי בגלל שאני לא רוצה לסגור את התעלומה, בגלל אני אוהב להיות תעלומה לא פתורה.
אבל עכשיו אני נותן אותו לכם כדי שתספרו את סיפורי.

תודה שקראתם את הסיפור שלי
טומי פיסון