הקובייה האחרונה שהוטלה

שחמט

מחשבותיי נוטות לנדוד הרבה. אני מאבדת ריכוז ומפסידה לאבי לאחר כחמש דקות.
בדרך כלל אהפוך את הלוח וארקע ברגליי, ואבי יצחק וישאל, ״מה קלייר, את מעדיפה שאוותר לך?״, וזה אפילו יותר ירגיז אותי ואלך לחדרי בידיים שלובות ומבט זועף.
אבל ליאו עוד לא קם.
עשינו כבר הרבה סיבובים. אני מביטה בשעון. שיחקנו יותר משעה. אחת וחצי בצהריים כעת.
ליאו ישן בשבע בערב אתמול. הוא בן שש, מעולם לא ישן מאוחר יותר משמונה והוא נרדם מיד כשהוא מניח את ראשו על הכרית. איך ייתכן שהוא ישן כל-כך הרבה?
אני מתחילה לדאוג, אך בדיוק כשאני מתכוונת לקפוץ ממקומי ולדהור לחדרו לבדוק אם משהו קרה, ליאו מופיע מולי בדממה.
״בוקר טוב״, הוא אומר ומחייך כדרכו.
הוא נראה בסדר גמור. הוא לא ציין את העובדה שישן 18 שעות. לא צחק לאחר שבדק מה השעה.
זאת תחושת בטן משוגעת שיהיה מטורף לסמוך עליה, אך אני מרגישה שמשהו לא בסדר.

***

״אני מרגישה שמשהו לא בסדר, אדם.״
איך יכול להיות שהפסדנו לנבחרת של כתה ט׳? הרי אנחנו הרבה יותר גדולות וחזקות מהן.
אדם צוחק. מה מצחיק?
אני שואלת אותו.
״תחושות הבטן שלך. יש יוצאים מן הכלל, קלייר. אם משהו לא קרה כמו שציפית, זה לא אומר שמשהו לא כהלכה.״
הוא מחייך, ואני לא שולטת בזה, אני לא יכולה שלא לחייך גם.
״זה מכור.״ מעולם לא הייתי יותר בטוחה בעצמי, אבל הוא צחק שוב. ״קלייר, כל-כך קשה לך להשלים עם העובדה שהפסדת?״
אני כל כך עצבנית. אני רצינית לגמרי, והוא צוחק לי בפנים.
אבל בכל זאת, כשאדם מחייך משהו בי מתנגד לנהוג כרגיל. אולי זה השיער, אולי העיניים, אולי החיוך בכלל. הוא נראה טוב- מעולם לא הצלחתי לדמיין גבר יפה ממנו- אבל זה לא זה. משהו במבטו מציף אותי. אני מרגישה שאני הוזה, מסוממת, מרחפת באוויר.
״... כמו בפעם הקודמת. קלייר?״
מחשבותיי שוב נודדות. אני לא מרוכזת במה שהוא אומר.
״קלייר?״
אני לא שומעת דבר. אני מתחילה לשוט בעננים של מחשבות, נאטמת לחלוטין למה שקורה בחוץ ופועלת על אוטומט, בלי מחשבה או תחושה, כשאני מתמסרת להרגשה.
אדם מוותר ופונה ללכת למאדי בחיוך הכי גדול ומושך שהוא יכול לגייס.
שח ומט.