הקובייה האחרונה שהוטלה

פרק 6

חזרתי הביתה מבית הספר. נראה שהוריי התאוששו מאירועי יום קודם לכן, או שלפחות מעמידים פנים שהם התאוששו.
אבל ליאו לא.
הוא בקושי דבר, ומבט מזוגג נראה בעיניו. לעיתים, ללא כל סיבה, חייך פתאום חיוך שונה מבדרך כלל- כשל ילד קטן שגנב בובה מהגן והוא מרוצה מעצמו.
ניסיתי לחשוב אם אמרו לי משהו בילדותי, להיזכר בדבר מה שנעשה פעם שיכול להיות קשור למקרה- התחלתי להעלות השערות, כל אחת מגוחכת מקודמתה.
הרגשתי שאני לבד. שהמשפחה שלי כבר לא איתי. אבל לא היה לי האומץ לפתוח את הנושא שוב.
זה קשור ליום ההולדת שלי. זה קשור למשפחה- הרי אמא אמרה, ״אנחנו רק ארבעה״, ומובן שזה קשור למשפחה- איזה עוד ארבע ״אנחנו״ יש לה שהם לא אני, אחי, היא ואבי?- ולעוד שלושה אנשים שהוריי אינם יודעים מי הם, אך הם כנראה קשורים אלינו בדרך כלשהי, והוריי לא מרוצים מכך. אולי כי חפים מפשע מסתכנים, או אולי בגלל שהם יהוו מכשול באיזו תוכנית שיש להם שתפתור הכול.
אני מקווה שיש להם אחת כזאת.

התכוונתי לעזוב את זה, באמת התכוונתי, כשלפתע קיבלתי הודעה ממספר חסוי.
״בואי מהר לנדנדות השבורות.״

החלטתי להתעלם. זאת אומרת, זאת התחלה של כל סצנת אימה ואונס שנוצרה אי פעם. אין מצב שאני אלך.

חיכיתי לו בין העצים כשאני משקיפה על קורות הנדנדות.