Masks-5sos

tiredness

"פאגס!"

הילדים במגרש ההחלקה צעקו.

"מהאידיוט עם החצאיות עוד ציפינו אבל ממך אירווין חשבנו שאתה חנון לא יותר מזה."

לוק התעצבן. הוא יכול היה להרגיש את הדם שלו מתחמם ומבעבע. הוא ידע שקשר כזה יגרור תגובות וחשב שהכין את עצמו לכך אבל כנראה שלא. הוא שנא את זה. בשנים הראשונות אחרי היציאה שלו מהארון הוא היה בהכחשה כמעט לגבי הכל. הוא איבד את החבר הכי טוב שלו קאלום. ואבא שלו התחיל להתרחק ממנו. הילדים בבית ספר לא הפסיקו להציק לו. לאט לאט השנים חלפו ולוק פיתח שריון הוא החל להבין שאפשר להילחם באש רק עם אש. אף אחד לא הצליח לסדוק את השריון שלו.

לאט לאט הוא גם הבין. שברגע שהוא יקבל את עצמו, כך גם אנשים אחרים יקבלו אותו, וזה אכן מה שקרה. יותר ויותר אנשים הפכו להיות בצד של לוק והוא אכן קפטן המעודדות כרגע.

אבל.

כשראה את אשטון על סף התמוטטות והדמעות בעיניים שלו נאספות לאט לאט. הלחיים שלו הופכות אדומות. השריון שלו נסדק.

הוא הרגיש כל כך פגוע בשביל אשטון אבל גם בשביל עצמו. הם באמת לא ציפו מאשטון לצאת איתו? אשטון מתבייש מלהיות איתו? עברו שנים מאז שלוק יצא עם מישהו. באותו רגע הוא קרס. הוא עזב את ידו של אשטון במהירות וברח מהמקום.

אשטון נשאר המום. קפוא, ולא בגלל הקור במגרש ההחלקה. אלא הקור בליבם של הילדים, הוא ידע שלילדים יש נטייה להיות רעים, תסמכו עליו שהוא יודע. אבל הוא היה יותר מופתע מלוק, הוא חשב שלוק גאה לגמרי ולא מתבייש.. אבל כנראה שהייותו הומוסקסואל לא מה שבייש אותו אלא אשטון.

-
השעה כמעט 2 בלילה. מייקל שונא לילות. הוא לא יכול היה להפסיק להתעסק במחשבות שרצות במוח שלו. והבין שאולי כדי לו לכתוב אותם. אולי זה יסדר אותו טיפה.

אני שונא לילות. זה הזמן שהגוף מתכבה והמוח פועל. זה הזמן שכל השדים שלנו יוצאים. שאנחנו קטנים אומרים שיש מפלצות בחושך ופחדים. אבל ככל שאני גדל אני מבין שהמפלצות האלו זה המחשבות בתוך הראש. זה החרדות שרודפות לכל מקום שאני פונה. בלילה המחשבות רצות וכמו מכונה שמשהו מפעיל משהו, מחשבה מובילה למחשבה. אני שונא את העובדה שעברתי בית ספר וחשבתי שהמפלצות יעלמו. וכן חלקן נעלמו אבל נוספו חדשות, גדולות יותר ומאיימות יותר. אומרים לי כל הזמן שיש לי מזל שבכלל מתייחסים אלי . אבל את האמת שאני מעדיף שלא יתייחסו אליי כלל. אני לבד. אני מרגיש שאני קורס. שמנתקים כבל אחד קטן שמחזיק אותי ואני מתפרק. "החברים" החדשים שהכרתי. אפשר בכלל לקרוא לדבר כזה חבר? או שההגדרה שלנו בחברה לחבר שגויה. החברים שמתי שמתאים להם אני נמצא ומשתמשים בי כדי לצאת לבלות שלא יהיו לבד אבל שיצאו בחבורה כמעט אף פעם לא יחשבו על לשאול מה אני עושה. השכבה הזו. שחשבתי שמקבלת ולאט לאט אני רואה שכן היא מקבלת את הדברים שהיא רוצה לקבל. אני לא מצאתי את המקום שלי לא משנה מה יאמרו. אני מרגיש לבד. אני מנסה בתקופה האחרונה להוציא את הטוב מדברים אבל זה לא מצליח. זה פשוט מרגיש שכמות הטוב כל כך מזערית ליד הרוע. אני שונא את זה שאני כבר לא נהנה ממה שפעם נהניתי. שאין לי מוטיבציה לקום בבוקר והייתי רוצה לא לקום בכלל. אני שונא להסתכל במראה ולראות מה שאני רואה. אני שונאת להסתכל על היד  שלי  ולראות צלקות וחתכים מבצבצים. והכי אני שונא שאני רוצה ויכול ליצור חדשים. אני עייף. אני כל כך עייף וזה לא עייפות ששינה יכולה לסדר. אני מתגעגע ללהיות ילד. להרגשה הזאת של לדבר עם מישהו בלי לדאוג מה יחשוב או מה יאמר, כי את ילדים זה לא באמת מעניין איך אתה נראה או אם אתה טיפה מוזר. אני מתגעגע להרגשה שהדאגה היחידה שלי הייתה להגיע הביתה בזמן מבית ספר ולראות נערי השאולינג. אני מתגעגע לזה כל כך. אין בי יותר כוחות להמשיך ואני יושב פה וכותב כמו ילד בן 5 שביקשו ממנו מטלת כתיבה בבית ספר. אני אפילו לא מבין למה חשבתי שזה יעזור כי זה בכלל לא עוזר ולמה הדבר היחידי שעוזר לי לאחרונה זה הלהב הקטן שמוחבא בתוך קופסת מחדד שנמצאת בתוך גרב ישנה. ההרגשה של להצמיד את הלהב ליד שלי ולרגע אחד לא להתרכז בבעיות שלי מסביב. אני פשוט רוצה להיות נורמלי.
רק ליום אחד.
זה מספיק לי.

-------------------------------------------------------------

שנים אומייגאד היי!
טוב אז אני אספר לכם מה היה כזה לאחרונה ולמה לקח זמן. סיימתי כיתה יא
היו מלא בגרויות ולא הייתה לי שניה לנשום ואז חופש ואני רק עובדת בלי הפסקה עובדת חוזרת הביתה וישנה. אבל אני עובדת בחנות ספרים סו זה מדהים.
אמממ המצב שלי נע בין משתפר לאותו הדבר שזה יחסית אחלה ובסך הכל אני בסדר
התגעגעתי לזה נורא.
אוהבת המון
- xx stevie