אוסף קטעים קצרים

Monsters in white

״אמא, למה אני שחורה?״ הילדה הקטנה שאלה בסקרנות, מרימה את זרועה ומחווה על עורה הכהה. אמה צחקה, פורעת מעט את שערה של ילדה התמימה. היא עוד לא הייתה מודעת לעולם, ואמה אהבה את התמימות הילדותית הזאת.

״ככה נולדת חמודה, בדיוק כמוני. כשתהיי גדולה, אוכל להסביר לך יותר.״ היא חייכה אליה, והילדה קימטה את מצחה לרגע. ״אבל כל שאר הילדים בגן לבנים! למה גם אני לא לבנה כמוהם?״ היא שרבבה את שפתיה בצורה חמודה, צובטת מעט את עורה, כאילו שפעולה זאת תוריד את הצבע השחום ממנו.

״אני אגלה לך סוד,״ אמה הרימה אותה מן הרצפה והושיבה אותה עליה, כך שפניה של ביתה יהיו בגובה פניה שלה. הילדה פערה את עיניה מעט וסובבה את ראשה, מקרבת את אוזנה לפיה של אמה. השניה החביאה חיוך למראה ילדתה המתוקה, מביטה בה בחיבה.

״את שונה מכל שאר הילדים בגן, זה נכון. אבל את מיוחדת. זו רק עוד אחת מהסיבות שהופכות אותך לאחת כזאת.״ היא לחשה לאוזנה, אך הילדה לא נראתה מרוצה מדי מהתשובה. ״אבל אמא! שאר הילדים כל כך יפים, הצבע שלהם הוא כמו האור! ואני היחידה שנמצאת בחושך...״ היא נראתה עצובה, ואמה חיבקה אותה אליה, מלטפת את גבה בעדינות. ״אני לא אוהבת את החושך אמא.״ הילדה מלמלה לצווארה של אמה. ״אין אור בלי חושך, ואין חושך בלי אור. אם את לא היית שחורה, הם לא היו לבנים.״ הילדה הסתכלה עליה בבלבול ואמה צחקה שנית ונישקה את אפה. ״אולי כשתגדלי, תביני את זה.״

״אבל יש מפלצות בחושך, מפלצות רעות!״ אמה רק חייכה בחיבה לבתה.

הילדה הניחה את ראשה על חזה של אמה, ומילמלה עוד דבר שאמה בקושי הצליחה לשמוע. אבל רק בקושי. היא השתנקה בתדהמה, כעס זורם דרך ורידיה. ״מי אמר לך את זה?״ היא סיננה דרך שיניים חשוקות. הילדה לא הרימה את ראשה הפעם. ״הילדים בגן,״ קולה הפך לסקרן. ״מה זה אומר?״ היא שאלה.

״זו מילה רעה מאוד, מילה שהם לא היו צריכים לדעת.״ אמה השיבה לה ואימצה את בתה קרוב יותר לחזה, עוטפת את זרועותיה סביב הגוף הקטן שנמצא בחיקה. ״אבל אמא,״ הילדה פתחה, מצטנפת קרוב יותר לאמה. ״הם אמרו עוד דברים שאני לא מבינה. וגם הגננת אמרה. גם אלו מילים רעות?״ היא הביטה בעיניה של אמה בתמימות, עדיין לא מבינה באיזה עולם אכזר היא נמצאה. עדיין לא מודעת למה שקורה מסביבה. אמה לעומת זאת, הייתה מודעת בהחלט. ודבריה של בתה גרמו לדמעות לעלות בעיניה. כשבתה מנתה את הדברים שאמרו לה, אמה הבינה, שלא משנה מה - היא לא תוכל לעשות דבר. היא תוכל להעביר את בתה לגן אחר, אך מי מבטיח ששם יהיה טוב יותר? ולאחר מכן, בבית הספר - איך תוכל לדעת שהילדים והמורים לא הלכו יותר רחוק מכמה קללות?

היא הסיטה את מבטה ודמעה זלגה במורד לחיה, עד שנפלה אל הרצפה. היא לא רצתה שבתה תעבור את כל זה. היא לא רצתה שבתה תעבור את מה שהיא עצמה עברה. והיא ענתה לדבר שבתה אמרה כמה דקות קודם לכן, קולה חנוק ורועד.

״המפלצות האמיתיות לא נמצאות בחושך מתוקה. הן נמצאות בחוץ, באור, מתהלכות בנינו. מתהלכות בלבן.״

____________

כתבתי את הוואנשוט הזה לפני הרבה זמן אבל רציתי שיהיו לו שלושה חלקים ויש לי רק שניים אז לא העלתי... החלטתי להעלות בכל מקרה כי לא העלתי קטע מלא זמן וזה והבא הם היחידים הגמורים בערך :/

אין לי ממש זמן לאחרונה, ואז יש לי הרבה זמן ושום מוטיבציה, רעיונות או כוח לכתוב. בגלל זה לא עלה וואנשוט מלא זמן, ובגלל זה יכול להיות שיעבור עוד הרבה זמן עד שיעלה הבא ): בבקשה תגיבו! זה נותן לי מוטיבציה וחשק ועוזר לי למצוא כוח לכתוב :)

אם למישהי יש רעיונות או דברים שעליהם היא רוצה לקרוא קטעים קצרים, אשמח לשמוע! זה יכול לעזור מאוד :)

ואם אתן צריכות מישהי לדבר איתה... אתן יכולות לפנות אליי תמיד. אוהבת 3>