אוסף קטעים קצרים

It Never Ends

ריקנות היא מילה אחרת לחיים שלי.

חיי פשוט חוזרים על עצמם. אני אומרת לעצמי, שעוד מעט זה ייגמר. אם אני חייבת לעשות משהו שאני לא רוצה, אז אני חושבת שעוד שעה זה ייגמר. אם אני עוברת יום רע, אז תמיד יש את מחר. אם בית הספר מעייף ומייאש אותי, אז עוד מעט תהיה חופשה.

במילים אחרות, אני משקרת לעצמי כל רגע ורגע בחיי.

כי זה לא נכון.

אז אולי עוד שעה תיגמר המטלה, אבל תמיד תבוא אחת אחרת אחריה. אולי היום הזה עומד להסתיים, אבל מי הבטיח לי שמחר יהיה טוב יותר? ואולי עוד מעט יש חופש. נכון ששנת הלימודים הזאת הולכת להיגמר, ואז יהיה חופש ארוך. אבל גם הוא נגמר.

ואחריו תגיע עוד שנה. ועוד אחת. ועוד אחת. ואחרי שהלימודים יסתיימו, יגיע הצבא. ואז אוניברסיטה. ולאחריה - עבודה. ושוב ושוב, יום אחר יום, חיי ימשיכו להיות שגרה משעממת. אני נאחזת בתקוות שווא, כי זה הדבר היחיד שמחזיק אותי פה. תקווה היא כל מה שיש לי.

תקווה שהכל ישתנה, שעוד כמה זמן, יהיה לי משהו לקום בשבילו בבקרים. תקווה שאני אוכל לקום עם חיוך, מתרגשת לקראת הדבר החדש שמצפה לי. אבל זו תקווה שקרית. עד שהיא לא תתגשם, אני סובלת. כי אולי לא מרביצים לי בבית. ואולי אני לא עוברת בריונות. וזה נכון שיש לי חברות, ויש אנשים שאוהבים אותי. אבל כל עוד אין טעם בחיי, שום דבר מזה לא משנה.

אין לי מטרה בחיים.

המטרה היחידה שיש לי כרגע היא להמשיך לשרוד, לחיות יום אחר יום ולא לוותר. יש אנשים שנאבקים על חייהם, שאין להם מספיק אוכל, שרודפים אחריהם וכל יום חייהם נמצאים בסימן שאלה. לי יש אוכל. יש לי בית, יש לי משפחה. אני לא נרדפת, לפחות לא על ידי אנשים. אני נרדפת על ידי מחשבות. אני נרדפת על ידי האמת. גם אני נאבקת על חיי, בדרך מסויימת.

כי כמה זמן עוד אוכל להאחז בתקווה השקרית? כמה זמן עוד אוכל לסבול את שגרת חיי? כמה זמן עוד אמשיך להאמין לשקרים היוצאים ממני? על זה אני יכולה לענות לכם. לא הרבה. בשלב מסויים, גם אני אשבר ואכנע לאפלה. גם אני אכנע למוות.

נמאס לי לחיות את אותו היום שוב ושוב, בלי הפסקה. אני רוצה משהו שונה, משהו שיהפוך את חיי מקצה לקצה. ואיזה דבר הוא ההפך המוחלט מהחיים? מה משנה את החיים יותר מהכל? גם על זה אני יכולה לענות. מוות.

אולי המוות יגרום להכל להפסיק. אבל בנתיים, אני עדיין חיה. ובנתיים, הכל חוזר על עצמו.

זה אף פעם לא באמת נגמר.

______________________

לא עברתי על החלק הזה לפני שפרסמתי אותו, אז יכול להיות שהוא קצת מבולגן ולא מובן. כבר אמרתי בפתיחה שהפרקים פה יעלו לאט כי אני כותבת ומעלה, ובהתחלה עוד היו לי כמה מוכנים אבל עכשיו נגמרו ואני אוכל להמשיך רק כשיבואו לי רעיונות חדשים (אם יש לכם רעיון, אשמח לשמוע). לגבי השם של הקטע, יש שיר כזה שאני אישית מאוד אוהבת של הלהקה - Bring Me The Horizon ממליצה למי שאוהב/ת את הסגנון.

למי שסיים היום לימודים (כמוני) סוף סוף זה נגמר אלוהים! זה היה יותר מדי ארוך... עכשיו יהיה לי יותר זמן לכתוב כי זה חופש :)

נראה לי שאני פשוט אסיים את הקטעים במה שעולה לי בראש (זה תלוי ברמת הדיכאונות הרגעית) במקום ב״מקווה שנהניתן״ אז...

שימו לב לסביבה שלכם, ואל תהיו אדישים לדברים שעומדים לכם מול העיניים.

3>