הם קוראים לי משוגעת. חושבים שצריך להכניס אותי למוסד סגור. אומרים שאני לא נורמלית, שאני מדמיינת דברים. אני לא חושבת כך. אם להיות מסוגלת לראות את האמת נקרא להיות משוגעת, אז כן. אתם יכולים לקרוא לי כך. אני יודעת את האמת. אני לא משוגעת.
״מי אתם בכלל? מי אתם, שתחליטו שאני משוגעת וצריך לסגור אותי, לכלוא אותי כמו חיה? מי אתם שתקבעו מי שפוי ומי לא בחברה המעוותת שלנו? מי אתם, שתקבעו את מידת שפיותם של אנשים, שתהרסו להם את החיים? אתם לא אלוהים. אין לכם כל זכות לשחק עם גורלות של אנשים, לזרוק את העתיד שלהם לפח כמו צעצוע שבור. אין לכם כל זכות להחליט. אתם חושבים שאני משוגעת, כי אני רואה דברים שאתם לא. איך אתם יודעים שהבעיה היא בי? אולי אני לא רואה יותר מדי, אלא אתם פחות מדי?״ אני צועקת עליהם, עיני בורקות מזעם, ידי נקפצות לאגרופים. הם עומדים מולי, בבירור לא מורשמים מנאומי, לא מנידים עפעף לנוכח להט דבריי. להם לא אכפת. מבחינתם אני סתם עוד מטרד, עוד אבן קטנה וסוררת שצריכה להכנס לתוך חומה אחידה של החברה. הם מעמידים פנים שהם מגינים על החברה ממני, כי אני משוגעת ולא צפוייה. הם מעמידים פנים שהם כולאים אותנו מפני שאנחנו מסוכנים. אני יודעת שהם עושים זאת רק כדי לשמור על תדמיתם, רק כדי ליצור חברה אחידה ומושלמת. מבחינתם אני רק עוד בת אדם קטנה. מבחינתי - הם מנסים להרוס את חיי.
״אנשים משוגעים הם כאלו שמסכנים את החברה. אנשים שפוגעים באחרים, אנשים שרוצחים, שנהנים מכך. אני לא משוגעת. אני לא מסוכנת. אתם כלאתם את כל האנשים מסוגי, רק כי לא יכולתם להתמודד עם השוני. החברה חושבת שאתם מגינים עליהם ועלינו. אתם לא טרחתם לספר לאנשים המושלמים שלכם מה אתם עושים לאנשים כמוני. אתם לא סיפרתם להם מה קורה לרואים מעבר, לאחר שהם מוכנסים למוסדות המבודדים. אתם לא אמרתם לחברה המושלמת שלכם, שאנחנו לא הרוצחים. אלה אתם.״
האיש היושב באמצע, בכיסא המפואר ביותר, פוצה את פיו. ״את חולה. חולה במחלה שאת יכולה להעביר לאחרים, מחלה שיכולה להתפתח. אני לא מכחיש את דברייך. הרואים מעבר אכן לא קיימים יותר. את האחרונה.״ והוא מחייך. הוא מדבר על רצח, רצח המוני, ומחייך. אני מנידה בראשי ומועדת אחורה, אוחזת בבטני בבחילה. אני ידעתי את זה. אבל עדיין קיוויתי. קיוויתי שאני סתם מדמיינת את ההוכחות, קיוויתי שהם עדיין חיים. הוא דיבר על רצח קרוביי בכזאת קלות - כאילו זו עוד אחת מהמטלות היומיות שהספיק לעשות, לכן הוא מוחק אותה מהרשימה.
אני האחרונה.
אני האחרונה בעולם, מכל הרואים. אני לא יכולה לוותר. אני חייבת לברוח.
״אם אנחנו רוצים לעצור את המחלה, עלינו להשמיד את כל התאים הפגומים,״ הוא ממשיך. ״אחרת תמיד יהיה סיכוי שהנגיף יחזור. את התא האחרון שנותר לנגיף הזה. ולא נוכל לתת לך להמשיך להפיץ אותו. את חייבת למות.״ הוא אומר. אני עוצמת את עייני בחוזקה ומדמיינת אותם. את כולם. אני לא יכולה לאכזב אותם. אני חייבת להמשיך לחיות, לא משנה מה.
״ואנחנו כן מגנים על החברה.״ הוא אומר כבדרך אגב. ״את אכן מסוכנת. יש ביכולותיך להשמיד את כל שבנינו עד כה. את לא כמו כל אנשי החברה. את שונה.״ הוא אומר, כאילו שזה תירוץ טוב למותי.
״אתה צודק. יש ביכולותיי להרוס את החברה המושלמת שבניתם ותהיה בטוח שלא משנה מה, אני אעשה את זה.״
ובמילים אלו אני מפנה את גבי אליהם, וקופצת.
_____________
וואו. הרבה מאוד זמן. פתאום גיליתי שיש לי יותר קטעים ממה שחשבתי, והייתה לי השראה לכמה חדשים, אז החלטתי שהגיע הזמן להעלות אחד. זה אחד הקטעים שגיליתי, כתבתי אותו לפני המון, המון זמן. הוא היה אחד הראשונים שכתבתי, למען האמת. חשבתי להפוך אותו לספר פנטזיה... אבל עצלנות.
תודה רבה על 2k צפיות! ותודה לכל מי שמצביעה ומגיבה. אני לא חושבת שאני מודה לכן מספיק.
פתחתי ספר מוזיקה, למי שלא יודעת. זה ספר שבו אני חופרת ומתפנגרלת על להקות בעיקרון, ואשמח מאוד אם תלכו לנסות גם אותו (:
אני אוהבת את כולכן, תהיו חזקות 3>
YOU ARE READING
אוסף קטעים קצרים
Short Storyאוסף של קטעים קצרים (אני יודעת, אני יודעת. הפתעה גדולה). הסיפור כולל וואנשוטים, וחלקים שאולי אהפוך בהמשך לסיפורים בפני עצמם. אני מזהירה מראש, רוב הקטעים (אם לא כולם) לא ידברו על דברים שמחים, ולא על לחיות באושר ועושר עד עצם היום הזה. הם מדברים על ד...
