בן הלילה

קשורים בדם -5-

לאול :

השעה כמעט הגיעה,
המחוגים בקרוב יורו על חצות. לאול העיף מבט אל פול שהביט בו במבט לא מרוצה,
" לא אמרת לי עדיין בשביל מה אתה אוסף אותנו " מלמל אליו פול בשקט,
" אולי תספר לכולנו?" שאל ויקטור בעוקצנות, עיניו החומות נצצו בהתרגשות.
" כן, איך אתה מצפה שנדע מה אתה רוצה אם לא תגיד לנו?" אליוט התקדמה לעבר לאול, ידיה על המותנים עיניה הכחולות קרות כקרח שערה הלבן חלק ומתולתל בקצותיו היה פזור, אופן לבושה העיד על מראה מרדני שתאם את אופיה.
לאול סקר את בני חבורתו, שלושה מתוכם היו חסרים, אך הוא פול ויקטור ואליוט יספיקו בהחלט בשביל להרתיע את התלמידים החדשים, או לפחות את המנהיג שלהם.
" המטרה שלנו נקרא לוקאס," שלושת בני קבוצתו בהו בו,
" נו באמת!- אל תגיד לי שאתה עד כדי כך לא סובל אותו." פול שילב את ידיו מביט בו לא מרוצה, 
"לוקאס? הפריק ההוא שהצליח למנוע ממך לתת לו אגרוף?" שאלה אליוט משועשעת מהעניין.
" מי שמצליח לעשות את זה הוא בברור לא אנושי." כל הנוכחים פנו להביט בויקטור,
" ברור שהוא לא אנושי, אף בן אנוש לא היה יכל להתנגד לו." אמר במשיכת כתפיים.
" יש משהו בדבריו.." אליוט כווצה את גבותיה בתהיה,
" בדיוק, עלינו להראות ללוקאס מי שליטי האזור, ולהבין מה מטרותיו." הכריז לאול,
" אין בעיה, " הסכים איתו פול מביט בו בעיניו הירקרקות אפורות בנחישות,
"אנחנו כבר נלמד אותו את מקומו! " אמרה אליוט בהתרגשות חיוכה הצחור חשף ניב חד,
" תוכל לסמוך עלינו." הנהן ויקטור מסדר את כובעו האדום.
" אם כך בואו נצא, נימרוד בירר את הכתובת." הודיע להם לאול וסידר את הג'אקט הארוך שלו,
"נימרוד?" שאלה אליוט עיניה מתקשות,
" אסור לך לבטוח בו." ויקטור הוציא מכיסו חבילת סיגריות מוציא סיגריה בודדת מרים אותה לפני פול, 
" אמרתי לו, הוא לא מוכן להקשיב." אמר פול ברטינה הוא הרים את ידו והקליק עם אצבעותיו לפני הסיגריה אש התלקחה מבעירה את הסיגר, ויקטור קירב את הסיגר לפיו נושם את תחולתה לראותיו. לאול חטף את הסיגריה מבין ידיו של ויקטור מכבה אותה באצבעותיו.
" תפסיק כבר להרעיל את עצמך, " סינן לעבר ויקטור קולו של לאול עלה לאיום הוא שמט את הסיגריה מבין ידיו, דורך עליה ברגלו מועך והורס מה שנשאר מהסיגר היה אבקה ירוקה.
"אני לא-" מחא ויקטור
"גם אתה!" פנה לאול בכעס אל פול.
" אני צריך את שניכם בשיא הכוח."  ויקטור לא נראה מרוצה אך הוא הנהן לא רוצה לעמוד לפני זעמו של לאול, לאול היה מכיל בתוכו הרבה כעס וכאשר הוא היה מתפרץ כעסו נדמה לגל גדול אשר מסוגל לסחוף בעוצמתו מבנים רבים, אף אחד מהם לא רצה להיות האחד שיתמודד מול זעמו.
" מובן?" שאל אותם ועיניו הכחולות עמוקות זהרו מכוח, פול לא הסתכל עליו ואילו ויקטור רק הנהן.
 "עלו," מלמל ויקטור פותח את דלת הגי'פ האדום שלו, בני החבורה נכנסו לגי'פ הנסיעה עברה בדממה.
הם היו חבורה משונה בהחלט, ויקטור היה הבוגר מכולם יום ההולדת השמונה עשר שלו התקרב, ובכל יום שעבר הוא נעשה עצבני, הסיבה לכך הייתה יום הולדתו המתקרב והתפקיד העתידי שיועד לו. ויקטור היה נער שזוף בעל שער זהוב שנטה לאדמומיות  כך ששערו נראה בוהק כצבע נחושת בוהקת, עיניו היו חומות ולפעמים גוון זהבהב נוסף אליהם. הוא תמיד היה חובש את הכובע האדום שלו בעל המצחיה הקטנה,  על המצחיה היה רקום זאב בצבעי זהב מה ששיקף את מורשתו, סגנון לבושו היה זרוק במקצת והזכיר סגנון לבוש של גיטריסט או מנגני רחוב. עגיל גדול כסוף היה לאורך אוזנו מה שהעיד שהוא בז לשמועות,  אף שנשיאת העגיל הסבה לו כאב מתמשך הוא התעקש להשאירו, שרשרת ארוכה נחה על צאוורו מחוברת לדסקית כסופה שעליה היו כיתובים משונים, אף שרצה להשליך אותה ועשה כך פעמים רבות הוא מצא את עצמו עונד אותה לבסוף לאחר אזהרות חוזרות ונשנות, ויקטור היה הראשון שצורף בידי לאול מבני החבורה. השני שצורף היה קייל, השלישית הייתה אליוט, אליוט הייתה נערה בעלת עור חיוור ועינים כחולות קרות כנטיפי קרח המסוגלות להעביר בכל אחד קור מצמרר. לאליוט היו אוזניים מחודדות משונות אוזניה נדמו להכלאה בין אוזני שדון לאוזני אלף. בשעת הלימודים היא הייתה מסתירה את אוזניה בשערה למנוע התנכלויות אך מיד בסיומם היא חשפה אותם לכל, לאוזניה נחו זוג עגילי נטיפים. צווארה היה מאותר בצ'וקר, לבושה היה מרדני  היא לבשה שמלת מיני בצבע ירוק כהה עמוק קצוות השמלה היו גזורים למשולשים משוננים היא גרבה גרבי רשת שחורים ונעלה מגפי עקב שחורים, כאילו העובדה שהייתה גבוהה לגילה והגיעה כמעט עד סנטרו של לאול לא סיפקה אותה, למרות הגובה היוצא דופן לבת בגיל חמש עשרה היא הסתפקה רק כאשר הייתה בגובה עיניו של לאול בזכות העקבים. המראה המאיים של המתבגרת לא הספיק לה, שפתיה נצבעו בצבע אדום סגול ריסיה הארוכים הודגשו ואיילנר הדגיש יותר את עיניה. היא לא נראתה כלל בת חמש עשרה אלא יותר כנערה מרדנית פורעת חוק בגיל שבע עשרה לפחות. אליוט הייתה זאת שהביאה את החבר הרבעי לחבורה והאחרון מבחינתה, אדלור. לאחר שנשבעו את שבועת הדם הופיע נימרוד. נימרוד היה כמו לאול, ואולי זו הסיבה שצורף אליהם. אליוט הביטה בפול, פול תמיד היה חברו הטוב ביותר של לאול, מאז ומעולם נידמה שהיו ביחד, לפחות זה מה שאליוט ידעה, פול לא היה הראשון שצורף מכיוון שהיה כבר חלק בלתי נפרד מחייו של לאול, העובדה שחתמו על השבועה לא נראתה חידוש עבורו, פול מאז מעולם היה חברו הישר ואולי האמיתי היחיד. לכל השאר היו אינטרסים, או לפחות לאליוט היו, פול היה קצת גבוהה לגילו גיל שש עשרה שערו השחור העבה היה תמיד פרוע, הוא תמיד דאג לכך. עורו היה מעט שזוף עיניו היו ירוקות אפורות פניו עתו לרוב הבעה משועממת, כאילו עצם מהות העולם מסביבו משעממת, בניגוד לשאר הוא בכלל לא דאג למראה, תמיד הוא היה עם קפוצ'ון או איזה גאק'ט בד, לא שינה לו עם איזה מכנס ללכת וכבר קרה שהגיע ללימודים עם מכנס פיג'מה. לא שהיה לו אכפת, הבנות לא הפסיקו להימרח עליו בגלל מראה הדוגמן שלו אך הוא לא יחס לכך חשיבות. למעשה רוב בני החבורה היו אהודים בחברה מלבד אליוט שדאגה להרחיק ממנה את סביבתה ואדלור המתבודד.
הסיבה הבולטת לעין שאיחדה בין בני החבורה הייתה השבועה שחלקו, כל בני החבורה חלקו שבועה משותפת מלבד נימרוד, זאת גם הייתה הסיבה שכולם מלבד לאול לא בטחו בו.
הגי'פ נעצר בחריקת בלמים מול הכתובת,
רחוב לבנדר מספר 53.
הם יצאו מהגי'פ בשתיקה ויקטור הרשה לעצמו להשאיר את הרכב דומם באמצע הכביש, השעה הייתה מאוחרת, לא אמורים לנסוע רכבים בשעה הזאת  ברחוב העיירה השקטה.
מולם ניצבה דירה רחבת ידיים בערך כבת שלוש קומות, הדירה הייתה יוקרתית והבניה שלה נדמתה לבניית מצודה גוטית יותר מאשר בית, המבנה התנשא בולט בין שאר המבנים ברחוב, בלילה החשוך המקום ניצב ונראה מאיים. 
" חתיכת מקום," מלמל ויקטור, 
" חכו," אמר פול לפתע סוקר את הסביבה,
" תגיד, זה לא הרכב של אביך?" שאל את ויקטור, הם פנו להביט ברכב שטח גדול ממדים שחנה לצד הבית,
"אי אפשר לפספס אותו," הנהנה אליוט מביטה בויקטור.
"כן...זה הרכב...אבל מה פתאום הוא נמצא כאן?" התפלא ויקטור הבעה מבולבלת עלתה על פניו הוא קימץ את גבותיו בתהיה,
"לא רק הוא נמצא כאן," מלמל פול, הוא צדק, רכבים שונים חנו ליד הבית, הם זיהו את רוב הרכבים והכירו את בעליהם, 
" מה אתם חושבים ש.." לחשה אליוט.
" באו נגלה." אמר לאול ובצעד בוטח הוא ניגש ודפק על הדלת העבה, לרוב הם העדיפו להימנע מנימוסים, אך כאשר לא הייתה ברירה הם נדמו למלאכים משמיים. 
" נראה לך ששמעו?, אולי נצלצל?.." אליוט נעה מכף רגלה לאצבעותיה שוב ושוב פעולה מסובכת למי שלובש עקבים.  
" אני לא חושב שזה רעיון טוב כל כך..אולי כדאי שנלך." מלמל פול בלחישה אל לאול,
ליפני שלאול הספיק לענות לו הדלת נפתחה לרווחה, מולם עמד אדם בוגר שנראה בערך בגיל שלושים לחייו חזותו מרתיעה, הוא סקר אותם בקפידה עיניו נחו על לאול,
" במה זכינו לראותכם בשעה כזו? " שאל ושפתיו התעבתו לחיוך בלתי רצוני,
" הגענו בשביל לוקאס." אמר לאול בקול קפוא.
" אני מבין," אמר ולהפתעתם פתח את הדלת קצת יותר וזז נותן להם לעבור, אליוט הרימה את מבטה לסקור את הסביבה ונכנסה, פול לאחר משיכה עצבנית בצווארונו נכנס לבית למרות שניכר עליו שלא רצה להיכנס, ויקטור שמר על הבעה אדישה ונכנס אחריו, רק לאול נשאר בחוץ תוקע את מבטו במארחם.
" כנס בבקשה,"
"קיווינו לדבר עימו בחוץ," אמר קולו השקט נשמע בברור,
" מאוחר, מוטב שתדברו בבית." ענה לו האיש בוחן את לאול.
 לאול ניתק את מבטו מהאיש נכנס לבית הבעת פניו לא מסגירה דבר,
" אקרא לו, תדברו בסלון." אמר להם ופנה ללכת. הם עמדו במסדרון רחב ידיים, לאול לא חיכה שהאיש יחזור הוא הלך במסדרון ועלה במעלה המדרגות, אליוט הלכה אחריו ופול הצטרף אליהם לאחר היסוס קצר, ויקטור הלך אחריהם תוחב את ידיו בכיסי מכנסיו.
הם הגיעו לקומה השניה לאול נעמד מול אחת הדלתות, קול דיבורים נשמע מבעד לדלת, פול שלח אליו מבט מיואש לאול החזיר לו מבט שהביע 'רצית לדעת לא?' הוא שלח את ידו לפנים ידו אחזה בידית, בבת אחת הוא פתח את הדלת בעוצמה עוזב אותה נותן לדלת להשמיע רעש, לפניהם נגלה חדר ישיבות רחב ידיים בחדר היו מספר כורסאות ושולחנות בכל מיני גדלים אך באמצעו היה שולחן גדול ארוך מסביבו ישבו בערך חמישה עשר אנשים, כל הנוכחים בחדר הביטו בהם,
" אופס." אמר לאול בהדגשה, יודע שהתפרץ להם באמצע ושקטע את שיחתם השוטפת.
" מצטער שהפרעתי, כנראה שהתבלבלתי בחדר," המשיך לאול לא נדרש להיות גאון בשביל להבין שאין בו נימת צער על התפרצותו.
" כדאי שנלך " אמר פול בגלגול עינים תופס בכתפו של לאול מתכוון למשוך אותו.
"ויקטור, מה אתה חושב לעצמך שאתה עושה כאן?!" נשמע קול כועס במיוחד מאחד היושבים הוא התרומם ממקומו מתיח את ידיו על השולחן. "בשעה כזאת אתה צריך להיות בבית! לא לשוטט עם חברים." הדובר היה בעל שער חום ארוך שהיה אסוף לקוקו רפוי, הוא היה אדם בוגר ונראה בערך בסביבות גיל העשרים פלוס, האיש היה חסון וצבע עיניו היה בדיוק כמו העינים של ויקטור.
 פול עזב את לאול,
" 'לשוטט' אתה אומר? האמן לי שהוא לא מבזבז את זמנו איתנו." האיש הפנה את מבטו אל לאול,
" איזו הפתעה, לאול." אמר האיש במרירות כל צומת ליבו התמקדה עליו.
"אני אודה לך אם לא תסכן את חייו של בני בכל פעם מחדש." סינן האיש ונראה שהוא מאוד מתאפק שלא לקפוץ ולחנוק את לאול במו ידיו, נראה שדבריו גרמו לאי נוחות בקרב היושבים האווירה בחדר נעשתה למסוכנת.
" אל תדבר אליו ככה." יצא ויקטור להגנתו קולו נשמע יותר טעון משל אביו,
" אני מבין את האחריות של חיי, לא אסכן את עצמי סתם כך." המשיך ויקטור וצעד לעבר אביו.
"או, באמת?" שאל אביו ברטוריות בנימה מתונה מרים את גבתו, לא נראה שהשתכנע כלל.
" אבא, הבטחת." האיש הכה בשולחן בעוצמה כזאת שגרמה לשולחן לרעוד, האב והבן הביטו זה בעיניו של זה אך לבסוף האב נאנח מתיישב,
" אמרת שאתה הולך לחבר ולא חזרת, הייתי צריך לדעת." מלמל אביו בתבוסה,
"דון," אחד היושבים לצידו של האב פנה להביט בו,
"תזכיר לי לכלוא אותו בחדרו כשיחזור, על השקר הזה."  דון הנהן ויקטור חשק את שיניו בכעס אך לא אמר דבר,
" מה אתה בכלל עושה כאן?! היית אמור לנסוע מחוץ לעיירה לשבועיים." חקר אותו ויקטור בהבעה מעוצבנת,
" וכמה טוב שלא עזבתי," העיר אביו בחיוך ציני,
" אלה לא עניינים בשבילך, כאשר תהיה בוגר תוכל לדעת." דון ענה במקום אביו,
" אליוט ,לאול, אני מופתע לראות אותכם כאן." אמר אדם אחר בעל חזות נעימה, הוא היה גבר בסביבות גיל ארבעים לחייו שערו הבלונדיני כבר האפיר ועיניו השחורות שידרו חמימות מבעד למשקפיו, האיש היה לבוש בפשטות,
"אלו לא שעות שילדים אמורים להסתובב בחוץ." הוסיף דובר אחר בעל שער שחור שנאסף לצמה, קולו היה קשה כמו אופיו, האיש היה נראה כחייל ולבש מעיל שחור ארוך, עיניו היו כסופות חודרות  וצלקת משוננת הייתה לאורך צווארו, הוא  לא טרח להסתירה.
"אני בטוח," גיחך לאול,
" היית מת לצוד אותנו עכשיו אה?" התגרה בו פול ועיניו שידרו סערה.
אליוט רק צחקה, "הוא היה מת לנסות." הסכימה אליוט בחיוך ומתחה את אצבעותיה חיוכה חשף את הניב היחיד שלה פניה זרחו בשמחה, היא נראתה מרושעת.
"הוא לא יעז," סינן ויקטור נועץ בו את מבטו, עיניו נצצו בזהוב.
לאול שלח מבט אזהרה אל ויקטור אך לא נראה שהיה צורך בכך,שכן ויקטור נותר נטוע במקומו. 
"גם אני מופתעת לראות אותך, דוד ארו" פנתה אליוט בנחמדות אל האיש בעל החזות הנעימה, הוא חייך אליה בתגובה.
" מוטב שתחזרי לבית, השעה מאוחרת בטח אמא שלך משתגעת מדאגה," פנה ארו אל אליוט, אליוט משכה בכתפיה, "שתשתגע, מצידי שתטפס על הקירות." החיוך ירד מפניו של ארו.
"תתביישי בעצמך אמך כה טובה כלפייך וכך את מחזירה לה?" שאל אותה המראה הידידותי נטש אותו כליל, אליוט השפילה את מבטה לא מסתכלת לעברו,
" לאול," ארו פנה אליו ונראה רק עייף.
"אם אנו כבר נפגשים.. " ארו התכופף מרים מזוודה כסופה שאותה הניח על השולחן הוא פתח את המזוודה מוציא חבילה קטנה עטופה בבד, הוא זרק את החבילה ולאול תפס אותה בקלות לאול הביט בחבילה בתהיה,
"מסור זאת לאימך," ביקש ממנו,
" מה יש בפנים?" שאל לאול פונה להביט בארו.
" אינך יודע?..מוטב שתשאל את אמא שלך מאשר אותי," ענה לו ארו בהתחמקות,
"יש לך אימא מדהימה," אמר ארו בחיוך עדין .
"אני יודע." מלמל לאול,
"מה שלום אחיך? שמור עליו." שאל אותו ארו בהתעניינות , לאול לא ענה לו הוא רק אמר "אתה לא צריך להגיד לי." בקול מעוצבן כאילו ארו דרך על פצעיו החשופים.
" לאול, אל תפגע באמך, תפסיק להסתובב ולהטיל מורא מסביבך, מה אם אמא שלך תגלה את מעשיכם?" שאל אותו ארו בקול דואג,
"אתה לא תעז לשבור את ליבה," אמר לאול וחייך חיוך קר, ארו שתק הוא סגר את המזוודה נד בראשו.
"ארו החיים שלנו לא צריכים לעניין לך את קצה הזרת, אז פשוט אל תתערב בהם." נהמה אליוט מביטה בארו במבט רצחני,
" אתה לא יודע הכל." צעקה עליו.
" סליחה על ההפרעה," נשמע קול שליו מאחוריהם.
" אך נדמה לי שרציתם בנכחותי."
" בהחלט." לאול שמט את החבילה פול תפס אותה לפני שנפלה לרצפה, בין רגע לאול נעמד מול לוקאס לאול תפס בצווארון חולצתו,חלק מהיושבים קמו במהירות המומים,
" אני ואתה צריכים ל-ד-ב-ר " הדגיש לאול כל הבהרה מאופן דיבורו היה ברור שהוא היחיד שמעוניין לדבר,ואולי יעביר את דיבורו באלימות.
לאול קפא הוא עזב את חולצתו של לוקאס המופתע לאול התיישר הבעתו לא אמרה דבר.
" לנה." אמר בשקט קולו בקושי נשמע,
"למה היא.." שאלה אליוט בהבעה מבולבלת, פול הסתפק במבט אחד בלאול הוא רץ מהחדר לא עוצר,
" אנחנו נדע בקרוב, לא?" ענה ויקטור לאליוט בחיוך מאומץ.
פול חזר לחדר הבעתו הייתה שילוב בין גועל להשלמה, לצידו עמדה נערה יפיפייה.
" גברת לנה!" קפץ אחד היושבים, היה תג למדיו שהעיד שהוא עובד במשטרה.
הנערה לא פנתה להביט לעבר הקורא מבטה היה נעול על לאול בלבד,
שערה ארוך זהוב עם שילוב של חום הופנה לצד, לצווארה צעיף לבן צחור, עיניה ירוקות כהות חסרות כל הבעה, לגופה  שמלת מיני אדומה, עקביה נקשו כאשר פגעו במרצפות. לנה נראתה כמו מלאכית מחוסרת כנפיים.
לנה נעצרה מול לאול, "ורד שחור," אמרה קולה צילצל יפיפה,
" שוב?!" רטן ויקטור רגלו תופפה על המרצפות,
" היית יכל לחשוב שהמצב יהיה שונה," אמר פול לעבר ויקטור וטמן את ידיו בכיסי הקפוצ'ון.
"אבל...הכל כרגיל." סיים פול ובמשיכה עצבנית הרים את הכובע לראשו,
" הלוואי שיוותרו כבר" מלמל ויקטור נד בראשו ביאוש.
" לנה! מה היינו עושים בלעדייך," צהלה אליוט ומשכה את לנה אליה מחבקת אותה, לנה לא הגיבה הבעתה נשארה אדישה.
"תעזבי כבר את לנה," דרש ממנה פול מושך אותה מלנה,
לאול עצם את עיניו, "איזה מטרד."פניו התעוותו,
"תודה לך, תוכלי.." הוא לא סיים לדבר ולנה כבר נעמדה מולו מושיטה את ידיה לפנים. לאול הוריד את הגאק'ט מעביר אותו לידיה של לנה שקיפלה אותו מביטה רק בו, לאול פקח את עיניו מהדק את כפפות האצבע השחורות לידיו הוא הרים את ידו מלטף את ראשה של לנה בהכרת תודה.
" תודה," לנה חייכה אליו חיוך צחור,
" נלך," מלמל אל ויקטור, ויקטור הנהן.
" בפעם הבאה," הזהירה אליוט את לוקאס היא הסתובבה סביב עצמה וחייכה אל הנוכחים יוצאת מהחדר,
"אני בטוח שאביך יהיה מאושר לשמוע שהבן שלו הולך לחפש צרות," מלמל האדם בעל הצמה הצייד,
"ואני בטוח שבפעם הבאה שניפגש אשתדל לצלות אותך."החזיר לו פול והקליק בידיו אש התלקחה בידו נעלמת במהירות שהופיעה,  הצייד חייך." אני מקווה שתצליח." 
פול הסתובב אליו עיניו היו מלאות בשנאה, "הולכים"  מלמל לאול תופך על שכמו גורם לפול כמעט לפול,
"אבל-" לאול לא נתן לו לסיים הוא  דחף אותו כך שפול כמעט ועף מבעד לדלת, פול התייצב שולח ללאול מבט מעוצבן אך לא אמר דבר,
"כך אתה מתנהג?" לוקאס נשמע כעוס " אין לך חינוך?"
 "אין לי זמן אליך," הפטיר לעבר לוקאס.
"אז תעשה לי טובה ותסתום," מלמל אליו לנה הלכה לצידו,
" איך אתה מעז להשתמש בצורה זו בגברת לנה?!" נשמעה צעקה וכדור נורה באוויר, נראה כאילו הזמן קפא לאול נעצר מתבונן לעבר היורה באטיות, ויקטור קפא על מקומו פול רטן אך הושיט את זרועו לפנים, לא נשאר אחד יושב כל הנוכחים קמו ממושבם, אך מכולם הייתה זו לנה שנעמדה מגנה על לאול מפני הכדור היא הושיטה את ידיה לצדדים מוכנה להגן עליו מפגיעה, הכדור נעצר באוויר נופל לרצפה בקול קרקוש, פול עיסה את מרפקת זרועו.
"אתה טועה, לאול מעולם לא ניצל אותי." אמרה לנה עיניה צלולות לחלוטין היא הביטה בשוטר שירה בסלדה,
"מה היית עושה אם הכדור היה פוגע בגברת לנה ?" שאל ויקטור את היורה בכעס כמעט ויורק את דבריו,
" תמיד אני יהיה האחד שישמור לך על הגב?" שאל  אותו פול ברטינה עוקצנית,
"כנראה," ענה לו לאול בחיוך.
רק ויקטור נשאר בחדר, הוא הביט בסובבים ועיניו נעצרו על אביו.
"אני אדע אם תעקבו אחרינו." הפטיר לעברם יוצא גם הוא מהחדר,
הם עזבו את הבית ליד הגי'פ של ויקטור נחה מכונית ספורט יוקרתית בצבע בורדו לנה נעמדה לייד מכוניתה עיניה חזרו למצב שבו לא הביעו אף רגש.
" דווחי," ביקש לאול בשקט, לנה הנהנה " עצי הדובדבן, אגם השושנים, הגינה הנטושה." 
"אני מבין, תודה לנה. בבקשה תחזרי לבית." לנה הנהנה משאירה את הג'אקט שלו אצלה,
"אליוט תצטרף אלייך תורידי אותה בעצי הדובדבן," אליוט ולנה נכנסו למכונית הספורט, נוסעות מהאזור.
"שלושה התקפות בלילה אחד?" רטן ויקטור. " אני אטפל באגם השושנים תלכו אתם לגינה הנטושה," 
"לא, אני אוכל לטפל בהם באגם ו.." התנגד פול קומץ את ידיו,
" אין צורך בבזבוז כוחותיך." מחה לאול בהנף יד,
" נלך לגינה," הודיע לאול ויקטור הנהן הוא נכנס לג'יפ מתניע אותו,
"נתראה." החווה להם בידו תנועה משונה, פול עשה את אותה תנועה פרידה לשלום, הג'יפ התרחק מעיניהם.
"שנלך?" שאל לאול ברטוריות, פול גנח הוא ניתלה על גבו ולאול הרים אותו על כתפיו,
"אתה מוכן?" שאל את פול שכרך את ידיו סביב צווארו בחוזקה,
"לא," רטן פול, קולו נבלע ברוח שכן לאול רץ במהירות מסחררת, פול קיווה שלא יחנוק אותו ידיו התחילו להלבין ממאמץ, ואולי מצד שני קיווה שייחנק ויעצר.  
הכל נראה מסביבם ככתמים מתושתשים בדיוק שפול הרגיש את ארוחת הערב עולה לו לגרון לאול נעצר בבת אחת, פול היה נופל על הפנים לולא לאול אחז ברגליו,
"אני צריך להקיא." מלמל בקושי ידיו כיסו את פיו,
"מה שלא תעשה, אל תקיא עלי." הפטיר לעברו לאול עוזב אותו, פול איבד שיווי משקל ונפל ממנו למרצפות הרחוב הקשות, העובדה שנפל לא הפריעה לו פול רץ לפח הקרוב להקיא את תכולת קיבתו.
 "נו..נו..מה יש לנו כאן?" שאל לאול בקול מגחך מביט לעבר כמה בני נוער שלכדו נערה ביניהם,
החולצה של הנערה הייתה קרועה וחשפה חלק מגופייתה, השפה שלה דיממה ועיניה היו נפוחות מבכי, לאול פסע לעבר אחד הנערים תופס בקפוצון שלבש, הוא הוריד ממנו את הקפוצון והשליך את הנער אל קרוסלה שהייתה בפארק, הפארק כונה נטוש מכיוון שבשעות הלילה ננטש בשל הפרעות חוזרות ונשנות של בני נוער,
" קחי" הקפוצון הונך על ראשה לאול נעמד לצידה, "רוצי לבית," אמר לה ופנה להכות את שאר הנערים, הנערה אחזה בקפוצון ורצה מהפארק, כשנעלמה לאול נעמד עיניו הבריקו לרגע באדום.
"לא חושבים שהגזמתם?" שאל אותם בקול מאיים וציפורניו התארחו חדות כסכין,
" מה לעשות שזה מה שגורם לך לבוא," רטן הנער שהושלך לקרוסלה הוא מתח את צווארו ברק נשמע, התאורה בפארק כבתה.
"שדוני ברקים." חשק לאול את שיניו, חבורת הנערים כבר לא נראו אנושיים במיוחד, למעשה הם כמעט ולא נראו נערים, עורם היה בצבע כחלחל זוהר  עיניהם לבנות בוהקות, שערם מתנופף ואוזניהם קצרות ומחודדות, גופם היה חסון ועורם עבה,
"אתה היה זה שדואג לקחת ממנו את כל הכיף, טבעי שנתנקם בך." אמר לו אחר קולו נשמע כחריקה צורמת.
"תחפפו מהאזור שלי." נהם לאול ותקף אותם, ברקים נשלחו לעברו ולאול התחמק ציפורניו הכו בעורם, שורטות, אך תקיפותיו לא השאירו פגע.
" בזמנך החופשי!" צעק לעבר פול שעדיין הקיא, פול הרים את ראשו להביט בהם נלחמים, לאול תקף במהירות כזו שהשדונים נעלמו והופיעו מחדש עורם בהק בחשכה, הקרב נראה ככתמים בוהקים זוהרים נלחמים באפלה, פול חזר להקיא והחווה בידו תנועה מגונה לעבר לאול. 
לאול גלגל את עיניו במורת רוח, ציפורניו נצבעו בשחור התעבו התחדדו והתארחו יותר, הוא פנה לתקוף פוגע בשדון הראשון בחזה דם בצבע תכלת זוהר טפטף על המדרכה, השדון פסע לאחור משלח מידיו ברקים שפגעו בגופו של לאול, לאול התקדם למרות הברקים תופס בצווארו של השדון, מרים אותו  למרות שהשדון היה גדול פי שנים מגודלו של לאול, ציפורניו חדרו לגרונו של השדון שהשתנק יורק דם תכול.
לאול הרפה ממנו תולש ממנו את אצבעותיו בגועל, השדון אחז בצווארו משתנק על המדרכה, עיניו של לאול זרחו בחשכה בצבע כחול עמוק, הוא הפנה את מבטו לטרף הבא, רץ קופץ מעל אחד השדונים תופס בראשו מפיל אותו למדרכה לאול אחז בראשו ודפק אותו שלוש פעמים על המדרכה עד שדם תכול נשפך מפצעיו על המדרכה השדון איבד הכרה ולאול ניצל זאת, הוא אחז בצווארו לוקח את השדון מסתובב סביב עצמו למי שניסה לתקוף אותו נתקל בגופו של השדון, חמישה שדונים נותרו, לאול הרפה מצווארו של השדון נותן לגופה לפגוע באחד השדונים.
לאול לא עצר הוא הסתובב קרוב אל השדונים נותן להם להקיף אותו במעגל, עם כל סיבוב שרץ לפניהם הוא הכפיל את מהירותו עד שנדמה ככתם שחור מתושתש. הוריקן  התחיל להיווצר ממהירותו ברקים ניסו לפגוע בו ללא הצלחה, אחד השדונים נקלע לסופה שיצר, לאול נעצר נותן לסערה לקחת את השדון יודע שתיפסק בקרוב, הוא הכניס אגרוף לשדון הקרוב שראה נותן לשדון לעוף מהמכה עד שנפגע מעמוד תאורה, אחד השדונים הצליח לפגוע בו בעוצמה כזאת שגרמה לו להתרסק על אחת המגלשות, לאול אחז בידו בכאב, ידו חטפה את רוב הנפילה, "אני חושב ששברתי אותה." זעק לאול מעסה את מרפקת כף ידו.
השדון חייך בניצחון, לאול חשף את שיניו ניביו נשלפו. הוא קם כאחוז דיבוק התנפל על השדון עם יד אחת הכה אותו לא מפסיק גם שהשדון ירק דם, לאול תפס את השדון בידו הבריאה גורר אותו לעבר הנדנדה, הוא הושיב את השדון ובחיוך מלא רוע משך את הנדנדה "הלוואי שתגמור בגהינום." לחש אל השדון המפוחד ועזב את הנדנדה לאחר שנתן לה תנופה כזאת שקרעה את אחת משרשראות הברזל , השדון מצא את עצמו מעופף הרחק מן הפארק הקטן הרחק מלאול.
לאול תלש את שרשרת הברזל הנוספת אוחז בה בידו הבריאה,
"מי הבא בתור?" נהם.
" אתה!" צרח עליו אחד מהשדונים מכניס אגרוף לידו הפצועה, לאול עיוות את פניו בכאב עצור, השדון הכה את לאול גורם לו למעוד, ציפורניו חזרו לגודל רגיל בידו הבריאה אם כי נשארו שחורות,
צרחתו של לאול גרמה לפול להקיא שוב מחרדה.
"א-אתה" צרח לאול לעבר השדון שנפל על המדרכה, לאול נראה המום מלא גועל,
"נשכת אותי," צרח בזיעזוע לעבר השדון,
השדון משך בכתפיו," אפשר לחשוב, כאילו אתה לא נושך." אמר בקולו החרקני.
"אני..אף-פעם-לא- נושך- את האויבים שלי!" צעק לאול בזעם הוא קם אוחז בידו הפצועה משתמש בה כמעין חרב, בידו הבריאה משך את שרשרת הברזל סביב צווארו של השדון.
"תיחנק." איחל לו  מכל הלב ומשך את השרשרת בשתי ידיו בכוח, השדון נפל לקרקע דומם,
"הגזמת הפעם, אנחנו נהרוג אות-" צעק אחד מהשדונים שולח לעברו ברק לאול התחמק מהברק בשניה האחרונה,
"-לא אתן לכם!" צעק פול , לשם שינוי הוא לא הקיא, הוא נעמד מול השדונים מרים את זרועותיו כלפיהם פורס את ידיו לפנים, נדמה שהברקים בקעו מגופם של השדונים ונמשכו לידיו של פול, ידיו זהרו מהברקים וככול שבהקו מברקים קטנטנים בין אצבעותיו נראה שהצבע הזוהר של השדונים נעלם. השדונים צנחו לקרקע  עורם היה בצבע כחול אפור חסר חיים.
"אל תעזו לפלוש שוב לשטח שלי." אמר לאול בקול מאיים ובעט באחד השדונים הרחק ממנו,
" לקח לך זמן." רטן לאול פונה להביט בפול,
פול הנמיך את ידיו הברקים דאכו מקצוות אצבעותיו נעלמים, "עשית לי בחילה." מלמל אליו, פול נראה חולה הוא היה חיוור ועגלי זיעה איתרו את מצחו,
"מה לעשות? אין לי עדיין רישיון להזכירך." מלמל לאול מתבונן בידו, הוא נשם עמוק ציפורניו השחורות חזרו לצבע הרגיל, אך בידו הפצועה הצבע רק דהה במקצת,
"חתיכת פגיעה פגע בך," מלמל פול מתקרב אליו,
" זה שום דבר" ענה  לו לאול שומט את ידו הפצועה לצד,
"החלאה ההוא נשך אותי," רטן לאול, פול הביט בלאול הזעוף ופרץ בצחוק.
"וזה הדבר היחיד שבאמת מטריד אותך?"  שאל פול בין פרצי הצחוק, לאול נד בראשו אך חייך חיוך קטן.
" שנחזור לבית שלך?" שאל אותו. פול הנהן,
"אבל הפעם נלך ברגל, בקצב אנושי." 
"נגיע מחר אם זה מה שנעשה.." מלמל לאול במחאה ופתח בהליכה מהירה, פול מצא את עצמו רץ אחריו.
"חכה!" צעק.
"תצטרך פשוט לעמוד בקצב." עודד אותו לאול עם קריצה.
"אני באמת שונא אותך." פול ירק לעברו אך החטיא,
" גם אני אוהב אותך." צחק לאול. 
הם הגיעו לבית של פול כאשר הוא היה בטוח שיצטרכו להחליף לו ראות מרוב שאלו שרפו מהניסיון לעמוד בקצב, קאיור היה האחד שקיבל אותם בברכה, הוא בדיוק עמד מול הכניסה מבריק את תיבת הדואר לאור מנורות החניה, נדמה שהוא ציפה לשובם כי הוא לא נראה מופתע שחזרו, גם אם חזרו באחת בלילה.
קאיור רק הכניס אותם לבית כמעט ומשליך את פול לחדר הרחצה. קאיור לא הפסיק להתלונן שהם מסריחים מאבקת שדונים , והסתובב סביבם עם מבשם אוויר גורם לשניהם כמעט ולהיחנק, הוא צקצק בלשונו לעבר ידו של לאול ושביקש ממנו לראות את חומרת המצב לאול רץ למקלחת רק כדי להיפטר ממנו, הצד החיובי היה שקאיור לא חקר אותם בנוגע למעשיהם רק דאג להציע להם מיטות משאיר אותם לבד אחרי שהכריז שאם יהיו רעבים יוכן להם מזון במטבח, פול כמעט וזרק עליו מנורת שולחן שקאיור העיר שהוא חיוור ומוטב שיאכל מעט והוא יקרא לרופא, לאול מנע ממנו להשליך את כריותיו על קאיור לאחר שהמנורה נזרקה ונתפסה בבטחה בידיו של קאיור, מצקצק בלשונו קיואר עזב אותם סוף סוף לבדם בחדר.
 " הוא בלתי נסבל!" זעם פול והכה בכריותו,
"אתה כועס עליו רק בגלל שהוא הזכיר את הרופא," עקץ אותו לאול.
"ואתה תמיד מגן עליו בגלל שהוא מתעלם בכל פעם שאנחנו חוזרים בשעות לא שעות." פול לא נשאר חייב הוא השליך לעבר לאול כרית, לאול תפס את הכרית עם ידו הבריאה,
" מה עם החבילה שארו הביא?" 
"מסרתי אותה ללנה, היא תתן לך אותה מחר." ענה פול ונשכב על מיטתו,
" אתה לא חושב שזה מוזר?..כלומר ..כמעט כל הלא-אנושיים היו בבית של החדש הזה." אמר פול בדאגה מתבונן בלאול, לאול לא החזיר לו מבט, מבטו היה נעול על הכרית.
" לא הייתי אומר מוזר, יותר בכיוון של חשוד." מלמל אליו לאול אוחז בכרית בכוח בידו הבריאה,
"שמת לב שכמעט כל החשובים היו שם...חוץ מאביך," העיר לאול ופנה להביט בפול, העיניים של פול ניצתו ברגש שלילי, "זה בגלל שאבי בעל אגו חסר תקנה," ענה לו מגחך, 
"ואולי זה פשוט בגלל שהוא לא היה בעיירה כל החודש האחרון," הוסיף פול וכווץ את מחו במחשבה,
" מה אם..?" לחש פול בצרידות.
" הייתי מעדיף לחשוב שהם רק פולשים שחדרו לטריטוריה, אבל יש לי הרגשה שהם יותר מכך." מלמל לאול ונשכב במיטתו. פול כיבה את האור,
" כשאבא יחזור אני אנסה להוציא ממנו תשובות...לילה טוב," מלמל אליו,
" לילה טוב," לחש לאול, אך הוא לא היה מסוגל לישון, לא כשיש פולשים שמעוניינים במשפחתו, נדמה שהלילה היה חשוך יותר מתמיד בעיניו של לאול למרות שהלבנה זרחה מאירה, האור שלה לא נכנס לתוך ליבו של לאול שנשאר קפוא כתמיד. 

###############################################################################

החופש האמתי מתחיל  > ~ <

איך הפרק?