beauty and the beast ♤J.B♤

♤2♤

ויקטוריה.

ירדתי מהאוטובוס, השעה 08:23.
יש לי בדיוק כמה דקות להוציא את הדברים מהלוקר שלי ולהתכונן לשיעור.

האוזניות עדיין באוזניי בזמן שאני מסתבכת עם המפתח של הלוקר, מנסה להכניס אותו לחריץ המנעול ביד אחת, מאחר וידי השנייה תפוסה על ידי הציוד לשיעור.

כשכמעט והצלחתי להחדיר את המפתח לחור המנעול, הדברים נפלו מידי, בהיתי בהם פוגעים ברצפה, מונחים ברישול אחד על השני על הריצפה ונאנחתי.

התכוונתי להתכופף לקחת אותם, כשהרגשתי במישהו מאחורי, מושך את האוזניות מאוזניי, ואז מחבק אותי מאחור, חייכתי, יודעת מי זה.

״בוקר טוב לך, יפהפייה.״ הוא לחש מאחורי אוזני, חייכתי חיוך במלוא שיניי כשהרגשתי נשיקה חמה מונחת על החיבור בין כתפי לצווארי.

״בוקר טוב גם לך, מר כריס המצחין.״ צחקקתי נזכרת בסיבה לכינוי הזה.
יום אחד אחרי הלימודים, ירדתי אל אולם הספורט לפגוש את כריס, חיבקתי אותו ואז גיליתי שהוא היה מלא במים, ואני צחקתי עליו  כי אני כל הזמן אומרת לו שהוא השתין על עצמו, ומאז אני קוראת לו כך.

״היי!,״ הוא קרא בקול נעלב מזוייף, גורם לי לצחוק.
״כבר אמרתי לך! זה היה מים!,״ הוא תירץ,
״ואת לא היית חייבת לחבק אותי, למרות שממש רציתי.״ הוא אמר, מרים את דבריי מהרצפה, ומושיט לי אותם.
״וגם, אלכס המזויין קרע לנו את הצורה!״ הוא סיים, גורם לי לצחוק שוב.

״אתה צריך להפסיק לשנוא אותו,״ אמרתי, מתחילה להתהלך לכיתה.
״הוא דווקא דיי חמוד,״ אמרתי, לא מסתכלת לאחור לראות את התגובה שלו.
״ויפה,״ המשכתי, מרגישה את המבט הכועס שלו.
״וכל כך חתיך.״ המשכתי ושמעתי אותו מתפרץ מאחורי.
״זה מספיק!״ הוא תפס במותני מאחור והתחיל לדגדג אותי.
״כריס!,״ התחלתי לצחוק ללא שליטה, מפילה את הציוד שלי לרצפה, שוב.
״לא!, בבקשה!!״ המשכתי לצחוק, מנסה להתחמק מאחיזתו, מתחננת בפניו שיפסיק.
״את יודעת מה אני רוצה לשמוע.״ הוא אמר, לא מפסיק לדגדג אותי.
״אוקיי אוקיי! אני אוהבת אותך!״ צעקתי בכניעה.
הוא הפסיק לדגדג אותי, הסתובבתי אליו, רואה את החיוך המרוצה שלו.
״ילדה טובה.״ הוא אמר, מתכופף להרים לי את הדברים שוב.

זיכרון הכה בראשי, הבחור המסתורי.
נזכרתי באיך שאמר את דבריו בקול דומיננטי, איך המגע שלו הרגיש על שפתיי.
לא, לא, לא! ויקטוריה תפסיקי לחשוב עליו!
איך שהוא ביטא את צמד המילים הללו, גרם לזרמים להתפשט בכל גופי.
״ילדה טובה״... הקול שלו אומר את זה, זה מטיח במוחי שוב ושוב.
אני מרגישה בלחיי מתחממות, אני מרגישה שאני הולכת להתפוצץ.

״ויקטוריה!״ כריסטיאן שלף אותי ממחשבותיי, גורם למחשבה שלי להיות צלולה מרגע לרגע.
״וי, את בסדר?״ הוא שאל, מודאג.
״כ-כן, בטח.״ אמרתי, מביטה בו ושולחת אליו חיוך שיוודא שהוא מאמין לי.
כנראה שכן כי אחרי שניה הוא לקח את ידי והוביל אותי לכיתה שלי, עדיין סוחב את הציוד שלי.