ויקטוריה:
כבר שבוע שלא שמעתי מכריסטיאן.
זה היה שבוע שגרתי, טכני כזה.
קמה בבוקר.
הולכת לבית הספר.
מנסה להתעלם מהמבטים
הנעוצים בי וההתלחשויות.
חוזרת הביתה.
נועלת את עצמי בחדר ובוכה,
עד שנרדמת.
אני בקושי אוכלת, או שותה.
אמא מנסה לעודד אותי, מידי פעם גם שואלת שאלות, מאחר וכנראה התחילה לחשוש.
כרגע, אני בשלב החמישי.
שוכבת במיטה ובוכה, בשקט.
לא רוצה שאהיה מטרד לאמא.
שומרת את הכל בפנים.
פשוט בוכה בצד כמו ילדה טובה, בשקט.
***
הגיע הערב,
אמא קראה לי כבר כמה פעמים לרדת לאכול, לא היה לי חשק. אחרי שהיא הבינה שאני לא מתכוונת לרדת, היא עלתה לחדרי.
נשמעו שתי נקישות חלשות על הדלת הסגורה, והיא נפתחה כשפניה של אמי נחשפו.
״ויקטוריה?..״
הרמתי את ראשי מהכרית, קוטעת את המחשבות הרבות שהציפו אותי.
התיישבתי על קצה המיטה, הסתכלתי על אמי, מעלה חיוך על שפתיי, בכדי לא להדאיג אותה.
״מה קורה לך?, את חייבת לספר לי.״ היא אמרה, בטון שגרם לי להאמין שאני משוגעת.
החמצתי את פניי, ״על מה את מדברת?, לא קרה לי כלום.״ עניתי, שמה לב לאנחה מיואשת בורחת משפתייה. היא מתהלכת לכיווני, ומתיישבת לידי.
״אני יודעת שקרה משהו. אני אמא שלך, אל תנסי לשקר לי. את לא אוכלת, לא שותה,״ היא מחווה עם ידייה על כוס המים וצלחת הפסטה עם הקציצות שהיו מונחים על השולחן.
״ולא מדברת. מה קורה לך?״ היא מרימה את קולה, שוב בטון שנשמע כאילו אני משוגעת.
אני לא אוהבת את זה.
״את מוכנה לעזוב אותי כבר?, אני לא רוצה לדבר על זה! תעזבי אותי כבר!״ הרמתי את קולי.
אמי נרתעה לאחור, מנידה בראשה קלות.
״את לא הבת שלי. השתנת.״ היא אמרה, קמה מהמיטה שלי.
״תחזרי להיות הבת שלי.״ היא התהלכה לדלת, לא יוצרת איתי קשר עין אפילו, וטרקה את הדלת.
צנחתי על הכרית בבכי שהיה עצור בי ממילותייה.
מנסה לעצור, אך לא מצליחה.
הרמתי את ראשי, מבחינה בתמונה ממוסגרת שלי ושל כריס. עיניי ניצתו בשינאה.
שחקתי את שיניי, קמה מהמיטה ותופסת בתמונה.
הנחתי את אגודלי על פניו של כריס, טוחבת אותה חזק אל תוך הזכוכית, עד שנוצר סדק.
בצרחה שקורעת את האוויר, אני זורקת את התמונה על הקיר. היא מתנפצת. בדיוק כמו הלב שלי.
אני תופסת בשיערי בחוזקה, מרגישה שאני עומדת להשתגע. הדמעות משתלטות עליי, אני מרגישה בהן מרטיבות את לחיי.
אני מצמידה את גבי לקיר, אני מחליקה למטה בחוסר אונים. והדמעות, הן לא מפסיקות.
עד ש...
צליל שליחת הודעה.
שמעתי צליל של הודעה נשמע מהטלפון שלי, שקבור בתוך המגירה של השידה על יד המיטה.
איך זה ייתכן? השתקתי את כל הקבוצות, והתנתקתי מכל רשת חברתית אפשרית. לא היה לי עצבים לחברה במצבי.
פתחתי את המגירה בהיסוס, לוקחת את הטלפון בידי.
מספר לא מזוהה: היי קטנה (; .
***
אז
החלטתי להעלות פרק סתם ככה!!!!!!
יאיי!!!!
תהנו!!!
YOU ARE READING
beauty and the beast ♤J.B♤
Fanfictionאני לא רציתי ללכת, הם הכריחו אותי. זו לא הייתה אשמתי, ניסיתי להילחם בזה. לא רציתי בזה, אבל המילים שלו השתלטו עליי, המגע שלו בילבל אותי והקול שלו גרם לי להרגיש לא מרוכזת. אני חסרת שליטה לידו, חסרת אונים. יום יבוא ואהיה חופשייה ממנו. יום יבוא ואהיה חו...
