פאנפיק על במבי

הציידים

הענפים נשברים תחת משקלי, השלג מקשה עלי לראות את השטח כראוי ואני מרגיש את הקור העז. החורף השנה ארוך מהרגיל, הכלבים מייללים מרעב ושאר משפחתי מחכה לי בציפייה שאולי אחזור עם שלל הפעם. העצים הערומים, מבשרים לי שהסיכויים עדיין נמוכים שאמצא כאן מזון גם הפעם ואני שורק לכלבים לחזור. ילדי הקטנים, רק מחכים לי בבית בצפייה ואישתי היקרה רק תסתכל עלי באכזבה. גם הפעם אאכזב את משפחתי הקטנה ואת החבר'ה. הקור חודר לבתים שלנו, הילדות קופאות מקור ואנחנו רק מנסים לשרוד את החורף הזה. הזמן עבר לאט, הרעב שלנו הלך וגבר. התקווה שלנו הלכה, נעלמה לה עם הרוח והתסכול רק גדל. לא ראינו אף חיה מסביבנו, לא ראינו אף נפש חיה חוץ מהאנשים שבכפר הקטן שלנו והכלבים שלנו נהיו חלשים מהרעב ומהקור.

היום בו יצאתי החוצה, כרגיל וראיתי בצבוצים של עלים על העצים. הוא היום שבו התקווה חזרה אלי ויחד איתה גם ההקלה. החורף נגמר, מה שאומר שנוכל לחזור לצוד ולהביא מזון. קראתי לחבר'ה, התארגנו ליציאה ביחד וזה אחרי זמן רב שרק אני טיילתי עם הכלבים ביער. הכלבים קשקשו בזנבם בשמחה, הם התנהגו כאילו הם כבר מצאו אוצר וזה עודד אותי ללכת יותר מהר עם הרובה בחייכי. אני צועד איתם, דרוך לכל מה שאוזניי שומעות ועיניי רואות. אני שומע את ליקי מיילל ונובח בהתלהבות. אני רץ לכיוונו, מלא באנרגיה ומגלה שהוא הצליח לתפוס ארנבת. ליטפתי את הכלב בחיבה, אמרתי לו שהוא כלב טוב ושיחזור לעבודה. הכנסתי את הארנבת לשק, מרוצה מעצמי מאוד כי הלילה אחזור עם משהו למשפחתי האהובה לפחות.

אני מתחיל לשוטט באופן סתמי ביער, השק שלי התמלא בעוד ארבע ארנבות ושתי ציפורים. היריות מתמשכות עוד דקות ספורות, אני מכניס את האצבעות לפי ושורק במלאו כוחי. הכלבים נובחים בשמחה, רצים ישר אלי ואחריהם גם חבריי. הלילה, אף משפחה בכפר לא תלך לישון רעבה ועם בטן ריקה. כולם יאכלו כמלכים, נהיה שוב שמחים ומאושרים. חיוך מרוצה עלה על פניי, הפעם משפחתי תהפוך לחמימה שוב ותמלא עוד את חיי. כולנו חזרנו ביחד, שמחים ונלהבים. חגגנו עם המשפחות שלנו עד הלילה, עם הנשים שלנו עד הבוקר ורק אז נתנו לעצמנו לישון.

האביב הוא כמו חגיגה מטורפת לבטן, לעיניים ולמשפחה. הכלבים משחקים אחד עם השני בחצר, מתגלגלים על הדשא שכבר צמח מחדש ומחכים לשריקה שלי - השריקה שמסמנת יציאה. אני מכניס את האצבעות לפי, נגמר לנו האוכל שוב ושורק. הכלבים רצים אלי בשמחה, החבר'ה יוצאים אלי בצהלה ואנחנו יוצאים לצייד שלנו. אני מחליט לנסות את האחו, זה רק הגיוני שיהיה שם חיות אחרי הקור הזה והן בטח מחפשות מזון גם. החבר'ה מחליטים לבוא איתי, למקרה שיהיו מלא חיות לצוד ואני לא אומר על כך דבר. אנחנו מתקדמים בצעדים חרישיים, הכלבים מרחרחים את הקרקע במתיחות ואנחנו מגיעים אל הנקודה שלנו בעצים. האחו מלא בחיים, כמו האביב שמקרין את האווירה ואני יודע שנוכל להשיג מספיק מזון. אך, עוד לפני שאני מסתובב אל החבר'ה להסביר להם את התוכנית, הם מתחילים לתקוף ולירות לכל אבר. הכלבים רצים בטירוף מהרעש, מחפשים כרגיל את הצייד שלהם ואני עומד כאן, באמצע השדה שהפך לשדה קרב.