פאנפיק על במבי

להלחם על מנת לאהוב

זאת הפעם הראשונה מזה שנים שאני נמצא כה קרוב לאבא, זאת תחושה מוזרה ואני מתחיל לאהוב את זה. אני עדיין מקווה שאמא תחזור אליי, אני מתגעגעת אליה ועדיין יש בי תחושה שהיא לא מתה. אבא הוא מנהיג מוערך בלהקה, הוא לא כמו אמא ולא דואג להיות קרוב אלי. במהלך היומיים האלה, שקעתי בעצב, שקעתי בדיכאון ובתסכול. התגעגעתי לחיי הקודמים, אלה שאמא הייתה ישנה מעלי כדי לשמור עלי, אלה שמבט אחד שלה הרגיע אותי ואלה שיכולתי להרגיש חופשי. אני רוצה לתת צ׳אנס לאבא, אחד אמיתי אבל, זה ממש קשה כי אמא הייתה לצידי מהרגע שבו פקחתי את עיניי ולא עזבה עד היום ההוא.

התקופה הקצרה שהייתי עם אבא היו קשים, מפרכים ולחוצים. אבא אימן אותי להקשיב לסביבה, להתייחס לכל פרט ופרט שנמצא מסביבי. הוא לימד אותי לנתר גבוה, טוב ניסה לפחות אבל אני עדיין פוחד מזה ואני מקבל מבט של אכזבה בכל פעם ממנו. אני נהיה מתוסכל, עייף וכאוב. אבא אומר שאמי הפכה אותי לרכיכה, צרחתי עליו שאמא לימדה אותי מה שהייתי צריך כשהייתי צריך ועיניו יצאו מחוריהם בתדהמה. אחרי השיחה הזאת, הוא לא אמר לי את זה שוב לעולם וחיוך קטן הופיע על שפתיו. אני יודע שהוא גאה בי, הוא פשוט לא מראה לי את זה וזה יגיע. הוא עוד יהיה גאה בי.

הימים עברו לי מהר מידי, ההרגשה היא שהם פשוט נוזלים לי מהידיים וזורמים ללא הפסקה. בלב, התחושה שאמא עדיין אי שם, רחוקה ממני ואבודה מכדי לחזור, נשארה בחיים. אני פשוט למדתי להתעלם ממנה כי לחיות עם אבא זה אומר להיות קשוח והוא מנסה להפוך אותי למנהיג. למנהיג חסר הפחד שהוא, אני מעריץ את המנהיגות שלו ואת הביטחון שהוא קובע דברים. אני מהסס עם כל צעד, עם כל רעש ועם כל תנועה. אני לא מלא ביטחון כמו אבי, לא חסר פחד ואני שואף להיות כמוהו. אני מפחד לסובב את הראש ממנו, שיעלם כמו אמא ולא יחזור. אף פעם לא אהיה כמו אבא, לא עם הפחד שאם אהיה לפניו הוא יעלם ואני לא דיברתי כבר שבועות עם חבריי היקרים.

היער מלא בפריחת האביב, הצבעים נראים צוחקים עלי והפרחים הקטנים כמו הדמעות שרוצות לבוא. אני ממשיך ללכת, נזכר ברגעים עם אמא וכל דבר נראה כמו זיכרון מרוחק. מאחורי נשמע לפתע רעש, הילד הצעיר שהייתי היה קופץ מזה ומסתתר מאחורי אמא. אבל היום, אחרי מספר השבועות שהייתי עם אבא, אני ממש לא קופץ או מפחד ואני ממקד את מבטי בשיח הזז. שמעתי לידו את הנקישות המוכרות, זה היה טמפר וקראתי לו בשמחה. טמפר קפץ תוך שניות מהשיח, עיניו זוהרות משמחה לראותי וחיבק אותי בצווארי. הרגשתי לראשונה מאז שאמא הלכה שלם, טמפר ואני צחקנו על הקרניים הקטנות שלי. גם הוא גדל, אבל השובבות שלו נשארה באותה מידה וזה הרגיש לי כאילו כלום לא השתנה. זאת תחושה נהדרת, להרגיש משהו אחר חוץ מהכאב והגעגוע. טמפר הציע שנלך לטייל לנו ביחד ביער, אני הסכמתי והלכנו כמו בעבר לחפש את פרח. מצאנו אותו במקומו הקבוע שלו, מכורבל וכששמע אותנו אף הוא קפץ משמחה. הציפורים החלו לצייץ בקולות עצומים, בהרמוניה שחודרת לתוכך ומרימה אותך לשמיים איתן. שאלנו את הינשוף מה קורה, מדוע כל הציפורים מצייצות בהרמוניה כזו חזקה ולא כמו אתמול?