פאנפיק על במבי

אפילוג

אחרי הלוויה של אמא, לא הייתי מוכן אפילו עוד לשקול לקחת את מקומו של אבי ולהתרחק ממשפחתי. התפתח ריב עצום ביננו, אבא החליט שהוא מנדה אותנו מהעדר סופית ושהוא יצור לעצמו יורש חדש וראוי. כמנודים, היה לנו מאוד קשה לשמור על הילדים שלנו מהטורפים ולדאוג להם לאוכל. הציד עדיין המשיך ביער, הלכו לאחו רק כשלא הייתה ברירה ובזמן שהילדים אכלו עם פלין אני עמדתי על המשמר. לא מוכן לתת לאף צייד לפגוע במשפחתי, לא מוכן לעבור את הכל שוב ואני לא אתן לנו להפרד. 

*

החודשים חלפו, למדנו להסתדר ביחד ורכשנו לנו חברים חדשים. הילדים גדלו, שיחקו עם הפרפרים וקיפצו בשדות הפרחים. נראה שהכל יהיה בסדר עם משפחתנו אחרי הכל, פלין חייכה אחרי הרבה מאוד זמן של לחץ וחרדה. אני הייתי ראש המשפחה עד שבוקר אחד, הילדים העירו אותנו ושאלו אותנו על הנקודות הלבנות שנופלות מהשמיים. פלין לקחה את הילדים, הסבירה להם שלנקודות הלבנות קוראים פתיתי שלג ושלג זה דבר קסום ונפלא. אם רק ממשיכים להאמין שהוא קסום, יהיה אפשר לראות את הניצוץ המיוחד שלו ביער ולהנות מהשמיכה הלבנה שעוד מעט תכסה את היער.

 חרדה חדשה נפלה עלי ועל פלין (בעקבות השלג שהחל), בשנים האחרונות החורף קשה מאוד ואנחנו משפחה גדולה יחסית. לא נתתי לזה בהתחלה להפיל אותי, יחד החפרפרות דאגנו שתהיה לו מערה ובה עברנו לגור מיד בסיומה. בתוך המערה הקטנה שלנו, התחלנו לאגור מזון בכמויות קטנות כי האוכל לא מחזיק הרבה זמן ולאסוף כמויות ענקיות יהרוס לנו את הארוחות למחרת. בהתחלה זה עבד, אף אחד לא נשאר רעב ואז נהיה יותר ויותר קשה לאגור מזון. השלג החל לחסום לנו את הכניסה למערה הקטנה, נאלצנו לצאת ממנה ולחיות ללא מחסה. פלין הלכה וירדה במשקל, היא החלה להראות לא טוב והילדים התלוננו בלי הפסקה על הרעב. מידי פעם, ניסיתי לעודד את משפחתי ושיחקנו משחקים בשמיכת השלג. הייתי זורק מהפה חתיכת שלג על פלין, פלין מיד החזירה מלחמה וכך כל המשפחה שיחקה. כמה דקות של חיוכים, צחוקים והקלה. אבל הקור השנה היה עז מידי, המשחקים לא היו יותר מכמה דקות משום שהיינו חייבים להתחמם ולא היה אפשר עוד לסבול את הקור. נדמה שבכל יום הטמפרטורות הלכו וירדו, הלכו לישון מקובצים כולנו אחד באחר והמשכנו לקוות שהחורף יהיה קצר השנה. כשהילדים החלו לרעוד גם בלילות, התסכול ניצח אותי ואת פלין. המשכנו ללכת, לא נתנו לנו לעצור ולפתע התגלו בפנינו דברים מוזרים. אני חושב שאמא קראה להם בתים, בתים נמצאים בתוך הכפר ושם נמצא הצייד שעזר לאמא. טיפת תקווה חדרה לליבי, למרות שלא ידענו איפה הצייד ואם הוא יזהה אותי. אבל ידעתי שיהיה בסדר, כשנכנסנו לכפר המון ראשים של אנשים ממהרים הסתובבו אלינו וראינו כמה בני אנוש מחייכים אלינו חיוך מוזר. כל חושי צעקו שעומדת להיות סכנה, פלין קלטה את זה בעיני ושמה את הילדים מאחוריה להגנה. עוד לפני שעשינו צעד אחד נוסף, הקיפו אותנו מספר גדול של אנשים המחזיקים רובים שמופנים אלינו וידעתי שאני לא עומד לוותר בלי מאבק. זה היה קרב, קרב שעמד להתחיל בכל רגע ואני לא הבנתי למה הם מחכים.