פאנפיק על במבי

לב שבור

אז יש כאן קצת גיוון והנקודת מבט עד הכוכבית היא של אמא של במבי

זאת הייתה הרגשה נפלאה, לחזור ולדלג ביער שלי. בראשי מתחילות לרוץ מחשבות על כמה שבמבי ישמח לראות אותי שוב, אני מקווה שהוא לא חושב שאני מתה וזוכר את מה שלימדתי אותו על התחושה שבלב. הרוח נשבה בחמימות סביבי, כאילו היא מקבלת את פניי בשמחה ובגעגוע. היא מלטפת את גופי, מזכירה לי את התחושה שהייתה לי ביער ולא בבית של האנושיים. זאת תחושה מוזרה, התרגלתי באיזה מקום לחיות עם שתי הבנות ועם מרי. זה היה נעים, מתוק ואני עוד אחזור לבקר אותם בעתיד, אחרי שאמצא את במבי שלי. אני רצה, קוראת לו בשמו ומקווה שיענה. רצה, ורצה, גומעת את המרחקים וקופצת מעל הגזעים. אני מתחילה לדאוג, שמה הוא לא שרד... או שאולי הלהקה עזבה את היער אחרי הצייד ומתחילה להתייאש. אני שומעת לאחר מספר דקות, קולות של פסיעות מרובות על הקרקע, לא רחוק ממני ואני קמה על הרגליים. אני רצה בכל כוחי אל הקולות הלהקה, כשהגעתי אליה מיד חיפשתי את במבי בין האיילים ומדלגת לכל כיוון אפשרי כדי לראותו. לפתע, כולם עצרו, זה הסימן של מנהיג הלהקה - בעלי לצאת ולראות את נוכחותו בפני הלהקה. הוא נעמד על סלעים גבוהים, חזק ומלא עוצמה. לידו, טיפס לו אייל בוגר יפיפה, בעל עיניים מתוקות וחמות. זה היה במבי שלי, במבי החזק, מלא עוצמתו של אביו וליבי החל לדפוק במהרה. התחלתי לרוץ, צרחתי את שמו, במבי הסתובב אלי, עיניו נפערו בתדהמה והחל לרוץ אלי. הוא החל לצרוח אמא, חמימות להתפשט בחזי למשמע שמי ממנו וכשהגעתי אליו חיבקתי אותו עם צווארי חזק ככל שרק יכולתי. סוף סוף, אני יחד עם במבי שלי ושום דבר לא יוכל לשנות את זה.

*

היום הוא שבו פלין ואני התחתנו, הציפורים קישטו את צווארה במחרוזות פרחים, בכל הצבעים והחמיאו לעיניה היפות. חיוכה המתוק לא ירד מפניה, עיניה בורקות ומנצנצות משמחה. מצאתי את עצמי בוהה בה, מתאהב ובולע את יופייה שוב ושוב. זה היה היום השמח ביותר בחיי, חשבתי שאני לא אוכל להיות יותר מאושר מזה בעתיד ולעולם. טעיתי, טעיתי ובגדול. כי כשפלין בה עם הבשורה שהיא בהריון, יצאתי מגדרי מרוב אושר והרגשתי שלם.

היום הזה התחיל כרגיל, אני יצאתי לסיבוב ביקורת ביער יחד עם אבי כשלפתע שמעתי את הציפורים מצייצות ומבשרות שהגיע הזמן שפלין תלד. אבי הסתכל עלי, הנהן בהסכמה שאני אלך באמצע ואני רצתי בכל כוחי אל פלין. כשהגעתי, זה היה אחרי, לידה הופיעו שני איילים יפיפים ומבוישים. כל חיות היער התקבצו סביב, מחויכים ושמחים. צהלת שימחה נשמעה בכל היער, אפילו הינשוף הזקן חייך לרגע ושב מיד אל פרצופו הרוגז. חיוך ענק עלה על פני, ליקקתי את שני ילדי שקיבלתי זה עתה והגשתי גאה בי שלמרות הכל, הכל יסתדר לי ולא ויתרתי. חיבקתי אותם, הבטחתי לשניהם באוזניהם שלעולם לא אעזוב אותם, לא משנה מה יקרה ולא משנה מה הם יעשו. פלין חיבקה אותי בחוזקה. היינו משפחה קטנה, מלאה ומאושרת עד מעל הראש. עד ששמענו צווחת כאב לא רחוק מאיתנו, קמתי מיד על רגליי, התרחקתי כדי לאתר את המקור ומצאתי במרחק לא גדול ממקום הלידה. צווחת הכאב הגיעה מאמא, מצאתי אותה שוכבת על הקרקע, מכווצת מכאב וסובלת. היא סיפרה לי שהיא לא הגיעה כי היא הלכה להפרד מהבית של האנושיים, זה מאוחר מידי והיא קיבלה כמה זמן שיכלה להיות איתי. היא אמרה לי שהיא גאה בי כל כך, שאני תמיד הייתי ואהיה הילד החזק והאמיץ שלה. לחשתי בעצב ליד אוזנה, אמא אני אוהב אותך. רק אז, ויתרה, עצמה את עיניה ונתנה לחשכה לסחוף אותה. היא שכבה מולי, איננה עוד ויבבה של כאב ועצב יצאה מפי. פלין באה לאחר כמה דקות, באיטיות כי היא עדיין חלשה ובכתה יחד איתי. נפלתי על רגליי, מניח את ראשי על בטנה של אמא ומנסה לעכל שהיא איננה. איננה.

השארתי את הילדים בזמן הלוויה של אמי עם פלין, לא הייתי מוכן שתעזוב אותם בשביל זה והייתי צריך להגיד לאמא כמה דברים לבד. נעמדתי מולה, כשהיא מקושטת במליוני פרחים, צמחים וצבעים. היא נראתה כאילו רק הלכה לרגע לישון, כבר תתעורר אבל היא איננה ולא לעולם לא תחזור עוד. אם יכולתי לשלוח לה מכתב, לאן שהיא עברה, הייתי כותב:

לאמא,

זה נכון שלא הפסקת לרגע להרגיש אשמה בגלל שעזבת אותי, אבל לא הספקתי להגיד לך שהתחושה בליבי אמרה לי תמיד שאת חיה ולא הפסקתי להאמין בזה לרגע. אני תמיד ראיתי אותך חוזרת אלי, תמיד אמא ואת באמת חזרת אלי. תמיד רציתי להגיד לך שתפסיקי לייסר את עצמך בגלל זה, זה כבר מאחורי ואני סולח לך על הכל. שכחתי את כל מה שהיה, כל מה שרציתי היה לזכות איתך בעוד זמן וקיבלתי את זה אמא.

אמא, אני לא מאמין שאת הלכת וויתרת באחד מהימים המיוחדים ביותר בחיי והמאושרים ביותר בחיי. אני יודע שאת לא יכולת יותר אמא, אני יודע ואני לא כועס. אני פשוט לא יודע למה לא אמרת לי שאת חולה? למה לא הלכת למרי? למה לא ניסית יותר להשאר?

יש בי נחמה קטנה אחת, לפחות היית בחתונה שלנו, לפחות הספקת לראות לרגע את נכדייך ולפחות הספקת לשמוע ממני שאני אוהב אותך למרות הכל. אני מקווה שאת לא כועסת על עצמך שעזבת, את לעולם לא תעזבי אותי כי את תמיד תהי חלק ממני וחלק מליבי. נוחי לך בשלום אמא, כי אני כבר לא הילד הקטן והמבוהל. אני יודע שאת תמיד תהי חלק מחיי.

ממני, במבי.

לא שמתי לב, שזה מה שהוציאו שפתיי יחד עם מחשבותיי וכולם השתתקו בעצב. דמעה אחת נוספת נפלה מעיני, על אחד הפרחים שעל בטנה, על הפרח שנמצא על ליבה. הבטתי בה בפעם האחרונה, בליבי אמרתי, שלום לך, אמא.

________________________________________________________________________________

אז זהו, הפרק שהיה אמור להיות אחרון חביב (או לא ממש חביב) של הפאנפיק הראשון שלי אי פעם ופשוט בא לי לבכות.

תודה למי שקרא עד כאן, אני מודה לכם מכל הלב!

תודות קצרות כי כבר חפרתי פעם קודמת - תודה לכלילו, להדר, לדפי, לעדי, לרו ולרומי שלי על כל העזרה, התמיכה והאהבה שנתתן לי!

נושא אחר... תרגישו חופשיים לתת לי רעיונות לפאנפיק חדש, כתיבת פאנפיק התגלתה כדבר ממכר בטירוף.