הצד האפל

part 2

***

מתוקות שלי!
מצטערת שלקח לי זמן, אבל אני עדיין בהפסקה, פשוט היה לי חשק לעלות לכן את הפרק. אני באמת משתדלת לכתוב לכן פרקים נוספים, ובאמת מצטערת שלוקח לי המון זמן, יש לי המון רעיונות ואני צריכה להכניס את הכל לפרק אחד וזה קשה.
אל תחשבו שאני לא מנסה, אני כן.

מצטערת וקריאה מהנה!

פרק 2-

אתמול מלאו לי ארבע עשרה, לא חגגתי או עשיתי משהו מיוחד, בת'כלס אין לי גם למה. ישע החבר הכי טוב שלי עוד מהילדות הגיע וקנה לי צמיד יפייהפה. התרגשתי לא אשקר, תמיד היו לי רגשות אליו, אבל הוא החבר הכי טוב שלי.. ישע בן חמש עשרה גדול ממני בשנה, ולמרות שהוא צעיר הוא אוהב בנות יפות, שמטפחות את עצמן, ולבושן תמיד מפתיע. אני לא הייתי כזאת. הייתי סוג של טום בוי עם האולסטאר השחורות שלי, והמכנסיים הקצרים שלבשתי. אך היום אני אוזרת אומץ, כי הגיע הזמן שבו אספר לישע שאני מחבבת אותו.

''ישע, נוכל לדבר בצד?'' אני שואלת בביישנות שלא אופיינית לי, תמיד כשרציתי לדבר עם מישהו הייתי מדברת ישר ולעיינין, אבל עם ישע... זה אחר, שונה.
''מה רצית?'' ישע שאל בקולו הגברי, ושיפשף את ידיו במכנס הג'ינס שלבש מרוב הקור שפקד את עירנו.
''אני רציתי לספר לך כבר לפניי כמה ימים, אבל לא היה לי את האומץ, אבל הנה אנחנו, כאן,'' אני מצחקקת בהגזמה, מרגישה איך הריאות שלי מתכווצות, והאוויר נגמר לי.
''טוב אז תקש-'' אני נעצרת במילים שלי, כשישע קוטע אותי ואומר, ''לפני שאת מספרת לי, את מכירה את שירה דיין, מי'5?'' הוא שואל בעיינים נוצצות וקולו רך שהוא אומר את שמה. איך אפשר שלא להכיר אותה? היא הילדה הכי שנואה עליי, היא פשוט שטן.
''מה איתה?'' אני מנסה להסתיר את הטון המזלזל  שיוצא לי מפי, אך אני לא מצליחה.
''אנחנו ביחד.''

***

אני מתיישבת בשולחן הפנוי שליד החלון ככה שיהיה לי מה לראות, רוב הסיכויים שאני אשתעמם למוות, אז עדיף שיהיה לי על מה להסתכל.
אור ממהר לשבת בשולחן המרובע מולי, ומנסה להרגיע את נשימותיו, אני יכולה להישבע שהוא רץ לפי הנשימות שלי, אבל ברגע שהוא מתיישב קארין הפוסטמה, והחבר המתוק שלי מגיעים בזמן שהיא מצחקקת כמו מטומטמת וישע מחייך אלייה חיוך רחב, אני נשבעת שהם מכירים, אבל אני לא יודעת מאיפה.
''אתה כזה מצחיק ישע,'' היא צוחקת בקול צווחני ומתיישבת ליד בן הזוג שלה, שגורם לי להתכווץ ולפלוט נהמה קטנה, ''אתה כזה מצחיק ישע,'' אני חוזרת אחרייה בלחש בקול מלגלג, ומגלגלת את עייני.
אלוהים אני מרגישה צורך להחטיף לה, כשתנחת, ומהר. היא מרגישה יותר מידי נוח עם הגבר שלי, וזה לא מוצא חן בעייני.

אני מושיטה את ידי לעבר התפריט השחור שמונח על השולחן האדום, אך שנייה לפני שאני מגיעה, היא מושיטה את ידה במהירות וחוטפת את התפריט ממני בגסות. עייני מצטמצמות לעברה בכעס, ואני נשבעת שאני מתאפקת שלא להעיף עלייה את הקנקן מיים שהיה על השולחן. מה הבעיות שלה?
אני מגלגלת את עייני ולוקחת לי תפריט אחר, ומעיינת בו. האמת, שאני לא ממש רעבה, כבר אמרתי לישע בנסיעה לכאן. הוא התעקש שאני יאכל, כי לטענתו אני רזה מאוד, ואני צריכה להשמין.
''טוב, אני אלך להתפנות עד שהמלצרית תגיע,'' קארין מחייכת חיוך מאולץ, ועוברת להביא בישע, ואני נשבעת שיכלתי לראות שהיא קרצה לו, או סימנה לו משהו. אך אני אתעלם. יכול להיות שישע כלל לא מכיר אותה, והיא סתם זונה בשקל שאוהבת להידחף בין זוגות. כשהארוחה תסתיים אני אגש לישע ואשאל אותו מהיכן הוא מכיר אותה, ואם הוא מכיר בכלל. אני אהייה בוגרת. ולא יסיק מסקנות סתם.

אני בוחנת את המסעדה הקטנה והחמימה, אך למרות היותה קטנה, המקום היה די מלא, שאפילו נוצר תור כדיי לתפוס מקום ישיבה.
''ניבר, שכחתי את הארנק והפלאפון שלי במכונית, אני הולך שנייה,'' ישע קוטע את מחשבותי, נושק לשפתיי במהירות, לא נותן לי האפשרות להגיב כלל, וממהר לצאת לעבר רכבו.
תחושת אי נוחות מתפשטת בגופי, ואני מרימה את מבטי לעבר אור שלא מפסיק לנעוץ בי את עיניו הכסופות מתחילת הערב.
מנסה כמה שיותר להתעלם ממנו, אך לעזאזאל, זה בלתי אפשרי, הוא כולו נוטף סקס אפיל, ומושך, והנוכחות שלו מלחיצה אותי אפילו יותר כשאני מבינה שהוא מוכר לי מהעבר.
''נשארנו רק אני, ואת, ניבר אלקיים'' הוא מדבר בקול צרוד, ונמוך. מלקק באיטיות את שפתיו הנפוחות והאדומות, גורם לי להחסיר פעימות. אני בולעת את רוקי באיטיות, ובכבדות ומהנהנת בפחד. מה קורה כאן?

''ערב טוב, אני דנה, המלצרית שלכם להערב, כבר בחרתם מה תרצו להזמין? נערה בסביבות גיל התשע עשרה- עשרים עומדת מולנו עם הלוגו של המסעדה על החולצת וי השחורה שלה.
''ערב טוב דנה, לא. עדיין לא בחרנו מה נרצה להזמין, כשהבחורה תבחר, נקרא לך.'' אור חושף שורת שיינים לבנות וישרות, ומדבר באיטיות ובנימוס לעבר דנה, שמהופנטת מחיוכו הזוהר, ומסתלקת תוך דקות אחדות. כיאלו לא הייתה, ולא נבראה.

בחורה? מה הקטע שלו? עד לפניי שניה הוא אמר את שמי המלא, כולל שם משפחה, ולרגע קורא לי בחורה? לעזאזל! למה זה בכלל מעניין אותי?

אני מדליקה את הפלאפון שלי כדיי לראות מה השעה, ועם ישע שלח לי הודעה שהוא מתעכב, כי עברו עשרים דקות ואין זכר לא לישע, או לקארין הפוסטמה.
''נעלמה ה... חברה שלך.'' אני ממלמלת לעבר אור ומנסה לפתח שיחה, הרי הוא החבר הכי טוב של החבר שלי, ואני בטוחה שנפגש עוד פעמים רבות. אז עדיף שנכיר קצת אחד את השנייה כדיי שבפעם הבאה שנפגש לא יהיה כל כך מתוח, ומביך. אור, שיושב בנוחות על הכיסא, ומעיין בתפריט. מרים את מבטו לעברי ברגע כשסיימתי לדבר, והוא מצמצם את עיניו לעברי, וממלמל משהו כמו: ''היא לא החברה שלי.''  ו- ''שתעשה מה שבזין שלה.''
אני מתעלמת מדבריו, ומבינה שהוא לא ממש מעוניין בלפתח שיחה איתי. אך אני לא מוותרת וממשיכה, ''אז איך היה בתאילנ-''
''תקשיבי ניבר אלקיים, אני לא ממש מעוניין בלפתח שיחה איתך. את לא מעניינת אותי, את רק החברה של החבר שלי, אז אל תחשבי שנהפוך עכשיו לבסט פרנד פור אבר. אני כאן רק כי אני מכבד את הבקשה של החבר שלי, אז תסתמי כבר את הפה שלך.'' הוא אומר בקול קר ונמוך, ללא שום רגש או חרטה.
תסתמי את הפה שלך? מי הוא בכלל?
אור בן בסט, שם של ילד מפונק, וילד זין.
לפחות אני את שלי עשיתי, וניסיתי לפתח איתו שיחה. ניסיתי להיות נחמדה.
אבל לפעמים אני צריכה להבין שיש גבול לנחמדות שלי, ולנסיונות שלי להיתחבר עם אנשים. אבל עכשיו זאת כבר לא אשמתי, אני את שלי עשיתי. זה העולם שדפוק. מוותר על אנשים כמותי, על אנשים שלנחמדות שלהם אין גבולות. אבל כמו שאמרתי. העולם דפוק.