"נמאס לי מזה כל כך, יונג.." היה הקול שלי יותר חלוש. הוא הופתע עוד יותר ושוב לא אמר דבר. "אם עובר עלייך משהו אז תגיד, למה אתה מרחיק את עצמך ככה?" שאלתי, ובקולי היה מן הכאב שהרגשתי קודם. הבטתי בו, מקווה אולי למצוא תשובה בעיניו, אך עיניו רק הביטו בי באי נוחות. "אתה לא יכול סתם פתאום להתנהג כאילו אתה לא מכיר אותי.." הרגשתי שאני נחנק כשהוצאתי את המשפט הזה מפי. שיגיד משהו האידיוט הזה. הוא רק זע באי נוחות לצידי נתן בי מבט ממושך ובאופן מפתיע הרגשתי את ידו אוחזת בידי ומובילה אותי במעבר חצייה. יונג פשוט גרר אותי. הדמעה שהייתה תלויה עומדת בעיניי זלגה, ובגלל שהוא הפתיע אותי כל כך לא עשיתי דבר אלא להיגרר אחריו. ידיו החיוורות כמעט נצצו במגע עם קרני השמש. המראה היה כמעט אלוהי. הופתעתי לגלות שידיו היו חסונות. הן אחזו בי בחוזקה כאילו חוששות לאבד אותי. בחצי הדרך כשאני מתנשף הצלחתי לומר בקושי, "ל-לאיפה יונג?" הוא לא עצר וטרח להביט בי. אני פשוט הייתי כבול תחת ידיו. תחושת הבלבול שחשתי בראשונה החליפה את מקומה לחיוך הקטן שביצבץ לו אי שם. הסיטואציה שיעשעה אותי. אימפלוסיביות מצידו של יונגי כמעט ולא קרתה במיוחד לא בצורה כזאת. ואת האמת העדפתי להיגרר ברחובות על ידו בצורה כזאת במקום להביט במבט הקר והמרוחק שלו. המבט שהקפיא כל תא בגופי. לאחר זמן מה סובבתי ראשי לראות היכן יונג מתכוון ללכת. הרחובות היו מוכרים לי. הכול היה מוכר לי, כי למען האמת היינו בדרך לדירה. אומנם הוא גרר אותי איתו בדרך הקיצור- דרך שלא הרבתי ללכת בה אך הכרתי פחות או יותר את האזור. כל אותו זמן הדבר היחיד ששמעתי מכיוונו של יונגי היה התנשמויותיו האחידות, ולפעמים כשהסב פניו לעברי הרגשתי את נשימותיו החמות. אותם פעמים קצרות שבהן סובב פניו אליי גילו לי מבט ומבע חדשים שלא הכרתי ולא ראיתי בפניו של יונג אף פעם. במבטו היה מן הריחוק שהייתי מורגל אליו, אך לזה נתווסף משהו שלא יכולתי להצביע עליו במדויק. אולי הייתה זו האש שבערה בעיניו. היא הייתה חייתית ואני הרגשתי עצמי מהופנט. הסוד והעולם שנחשפו לעיניי הקסימו אותי. כשעיניו פגשו בעיניי בשנית הורדתי אותן. איני יודע למה אבל הרגשתי שכרגע הן מסוכנות לי, מסוכנות מאוד, הייתי אומר. כשהגענו לחדר המדרגות הוא עלה איתי בזהירות וידיו שהרגישו לי טבעיות סביבי נחו שם באותה תנועה שהן היו כשהן רק לפתו את ידי אי שם באותו רמזור ברחוב הסמוך. ידיו אחזו בזרועי בשתיקה ובהחלטיות כאילו אומרות 'ממני לא תתחמק' אולי מה שראיתי בפניו של יונג היה כעס אצור?איני יודע. כשראשי מלא בסבך מחשבות לא ראיתי את אחת המדרגות ובאופן פתאומי מעדתי על הפנים. ועם המזל שלי זה היה חייב לגעת ברגל של יונגי. הוא באופן אינסטנקטיבי הסתובב וחיפש את פניי, כאילו בכדי לאשש שהכול בסדר. פניו הביעו דאגה וידעתי זאת בגלל שהכרתי אותו כל כך טוב. ידעתי מתי המבט הזה התחיל להיווצר "אתה בסדר?" הוא לחש, אבל אני שמעתי עם המילים הבודדות והיחידות האלו, גלים ששצפו והכו בלב שלי. לחישתו הייתה רועמת באוזני. אתה בסדר? אתה בסדר? מילותיו חזרו שוב ושוב בראשי. "אהמ.." מלמלתי והנדתי ראשי כאומר כן. הוא שחרר את האחיזה הבטוחה ועזר לי לקום. עם שחרור האחיזה שלו יכולתי להרגיש איך כל הדם באותו אזור ממשיך וזורם ויחד איתו המחשבות שלי. באותם רגעים קטנים הרגשתי איך הלב שלי מתחיל לפעום וכיצד כל נשימה פתאום בין אם היא הייתה שלו או שלי פעמה כנגד אוזניי. כשירד שתי מדרגות ועזר לי לקום, ראיתי את פניו כל כך מקרוב שהרגשתי שאני מאבד את זה. פאק. מין יונגי. הוא יודע בכלל שהוא כזה מלאכי? המחשבה הפתאומית הזאת גרמה ללחיי להאדים. "אתה בטוח שאתה בסדר? אתה ממש אדום.." הוא אמר ושמחתי על כך שכן זה היה המשפט הכי ארוך שהוא אמר מאז שהוא התחיל להתנהג מוזר, אך כשהגעתי להבנה של הדברים שהוא אמר, חיוך אמיתי, נבוך אומנם החל להתפרש על פניי. את הדברים האלו אמר כמעט לתוך אוזניי. הוא היה קרוב. קרוב מידי. 'אם הוא רק היה יודע למה אני אדום' חשבתי לעצמי וצחקתי בקול בתוך ראשי. כתגובה לחיוך הקטן שלי ולהתנהגות המוזרה שלי הוא עיווה את פניו. הוא התקרב אליי עוד יותר כאילו הדבר היה בכלל אפשרי. (!) התחלתי להרגיש פיזית לחוץ. "ג'ימין?" הוא ביטא את שמי. הוא קרא בשמי. הוא קרא בשמי. המשיך וצעק הקול הנרגש שבראשי. עיניי התרחבו והרגשתי איך גופי מוצף בחום. החיוך הקטן שהיה על פניי כאילו נמוג לו. הוא לא עושה לי טוב. אחרי כמה שניות של בלבול השבתי "כ-כן?" אייש, למה אני מגמגם בכלל? ידו הימנית, כן זו שהחזיקה בי כל הדרך נפנתה לכיוון מצחי. הייתי עכשיו מול חזהו. אומנם הוא היה גבוה ממני רק בכמה סנטימטרים בודדים אך הוא פתאום הרגיש לי גבוה מידי. כאילו עצם היותו מלפניי היווה לי מחסה ומגן. "אין לך חום" הוא מילמל, יותר לעצמו מאשר לי. הוא לקח כמה שניות ובחן את פניי. כמעט צרחתי שם. ממש מול הפנים שלו. הוא בטוח שמע את הדפיקות החייתיות דוהרות בחזי. הלב שלי כאילו רצה להתוודות. להודות ואולי להוכיח שבגללו הוא כל כך סובל. עצרתי את זה בזמן וזזתי קצת אחורה. חזרתי לנשום סדיר יותר. אילצתי את עצמי לחייך. "אני בסדר" אמרתי בקול הכי מאולץ שלי. למרות שכל מה שרציתי לצעוק היה שאני לא בסדר ושהוא לא עושה לי טוב בלב, אבל ידעתי שאני צריך לשלוט בעצמי. 'זה מין יונגי,ג'ימין', הזכרתי לעצמי. לאחר מכן הוא לא אמר דבר, ובאופן מפתיע אחז בידי כבראשונה והצעיד אותי אחריו את שארית המדרגות שנותרו לנו. כמעט שכחתי איפה אני נמצא ולאן הוא מוביל אותי. השתיקה שלו עד שהגענו לדירה לא הפריעה לי, היו לי יותר מידי מחשבות והייתי חייב להסדיר את הנשימות והלב שדהר בפראות ברגעים אלו. בידו האחרת שלא אחזה בזרועי הוציא את מפתח הדירה, נכנסנו והוא נעל אחריו. אני הבטתי בו ללא מילים. אחרי כמה שנית חזר עם כוס מים בידו. "תשתה" קולו היה דורש. שתיתי. הוא סימן עם עיניו על הספה הכחולה שהייתה בסלון עקבתי אחרי עיניו והתיישבתי. הדירה שלנו הייתה שקטה. ריקה. הרגיש לי שאנחנו היחידים בעולם. היינו לכודים בדירה הקטנה הזאת. יונגי שישב מולי נעץ בי מבטים. הרגשתי איך המתח והסקרנות אוכלים אותי מבפנים. הבטתי בו ולא ידעתי מה לעשות. תגיד כבר משהו, מין יונגי! אחרי כמה מבטים ונעיצות הוא הניע שפתיו כאילו בא להגיד משהו ואז חזר בו. הוא סגר את שפתיו והשאיר אותן חתומות. הוא התעסק עם הטבעת הכסופה בידו. הוא בכלל מודע שהוא מלחיץ לי את הנשמה עם זה?
"מה אני בשבילך?" היה מה שאמר ואני רק הבטתי בו מוכה אלם כשהגעתי להבנה של דבריו. פניי להטו. הוא הביט בי ועם המבט שלו הרגשתי עצמי חשוף. חשוף מידי. הוא שמע את כל הרחשים הקטנים בגופי, את הלב שלי ששצף, והוא ראה את הנימים הכי קטנים שלי. הנימים שזעקו מאהבה כלפיו. "מה אני בשבילך, ג'ימין?" קולו חזר ונשמע, והפעם זה היה קול יציב, החלטי וברור.
