"יונגי?" קראתי בשמו, אך הדבר היחיד שזכיתי לו היה המבט האדיש שהיה מרוח על פניו. הרגשתי אט אט איך דפיקות הלב שלי מאיצות את פעימותיהן כנגד חזי. חשבתי שהכול בסדר בינינו עכשיו.
המשכתי ללכת אחריו, מגביר את קצב ההליכה שלי. "יונגי?" קראתי בין התנשפות להתנשפות. הוא עדיין לא סובב ראשו אליי, אלא המשיך בשלו. עיקש כמו תמיד. "יונגי!" הפעם הרמתי את קולי כשסבלנותי איימה להתפקע, ופחד החל אופף גם את קולי. שנאתי שהוא עשה לי את הקטעים האלה. שנאתי שזה תמיד הגיע ללא התראה. הרי לפני שיצאנו מהדירה הוא היה בסדר גמור איתי, והוא אפילו חייך! ואני מישהו שבאמת יודע כמה נדיר החיוך הזה שלו. חיוך שאהבתי. אהבתי יותר מידי אפילו. חיוך שגיליתי בהזדמנויות נדירות וזה, זה היה חשוב לי. הוא הסתובב אט אט והביט בי כמחכה למוצא פי., בפניו כאילו האיץ בי, חסר סבלנות. עשיתי צעד והתקרבתי אליו. כרגע שנינו עמדנו כמה סנטימטרים ספורים אחד מהשני. יכולתי לשמוע את הנשימות העדינות שלו עולות ויורדות. "מה קרה?" שאלתי, עם מבט מודאג ועם עלבון אצור בתוכי. "הכול בסדר" הוא נחפז לענות ביבשות. הוא אפילו לא טרח להביט בעיניי, שוב הרגשתי גל חום מציף את גופי. לא רציתי לשמותתשובה הזאת. הרי אני מכיר אותה כך כך טוב וכל פעם זה היכה בי מחדש. קור הרוח שבה צמד המילים האלו נאמרו. הוא הוריד את מבטו מפניי במהירות. "עוד משהו?" הוא שאל בקרירות משלא השבתי, וכל מה שיכולתי להרגיש הוא את הבחילה עולה ומטפסת לי במעלה הגרון. שנאתי. שנאתי שהוא עושה את זה. שנייה אחרי הוא הפנה פניו ממני והמשיך ללכת, ואני נשארתי עומד שם כעץ דומם, חסר מעש. נשארתי כמה שניות לנסות לעכל את שהרגע אירע. זה קרה כבר כמה פעמים וכל פעם זה גרם לי לאותה תחושה של כאב, פחד, וחוסר אונים לחלל לתוכי. רגשות אלו ניתכו בי כמו מים על הסלע. והצד הפגוע שבי סירב באמת להשלים עם הקול והמבטים הקרים שלו. כבר הספקתי לשכוח מהקטעים האלו, דווקא בשל העובדה שכבר ממש התקרבנו והתחברנו. והנה עכשיו הוא מרחיק אותי ממנו. מרחיק את עצמו ממני. שוב פעם הוא מחליט לשים את החומה הזאת בינינו. לפעמים החומה שלו הייתה עשויה מזכוכית ואותה היה לי קל לשבור, אבל היום, היום הרגיש לי כאילו הוא שם חומת ברזל. כשעלו לי מחשבות על היחסים שלנו בתחילת הדרך חייכתי אך עלו בי גם זיכרונות לא נעימים. לא רציתי להיות כל כך רחוק ממנו. אני רוצה להישאר איך שאני איתו עכשיו. אני רוצה שהוא יסמוך עליי ושהאמון שלקח לי כל כך הרבה זמן לבנות יחד איתו לא יתפרק ויתנדף ברוח. החברות שלו חשובה לי. רציתי להיות חלק מהחיים שלו. מהרגעים הקטנים האלו שבהם הוא חולק איתי את רגעי האושר שלו. הרגעים בהם הוא נותן לי להיכנס לסטודיו שלו או אפילו הרגעים בהם הוא מספר לי משהו מחוויות העבר שלו. אני לא רוצה לאבד את זה. מחשבות אלו גרמו לגוש דמעות לחנוק את גרוני וראיתי לשנייה את העולם, מעורפל, עכור מבעד לדמעה שאיימה לזלוג. פתאום השמש החמימה והנעימה שהייתה לפני רגע, נראתה לי חזקה מידי, צורבת מידי כאילו מחזקת את הכאב והצריבה שהחלו להיווצר בתוכי. אני חייב ללכת אליו. וכך מבלי לשים לב, עם לב פועם וקצת דואב רצתי. רצתי בכדי להשיג אותו. להוכיח אותו. לנער אותו. לומר לו שזה כואב ושיפסיק. להזכיר לו כמה נוכחותו חשובה בחיי. ועכשיו הבנתי, שלא רק הוא מחליט מה יהיה איתנו ואיך יהיה איתנו, כל עוד שנינו במשוואה, גם בידי ההחלטה. ראיתי את גבו מרחוק, ולמרות שלא ידעתי בדיוק את שאני עושה רצתי בחיפזון מאחור, למרות שהחל כבר כואב לי מהריצה ככל שראיתי את גבו קרוב אליי, כך התפוגג הכאב. הרגשתי שיכרון חושים והרגשה טובה החלה אופפת אותי. כשהייתי כבר כמה צעדים מאחוריו, האטתי את ריצתי והלכתי באיטיות מאחוריו, אחרי כמה שניות הגענו למעבר חצייה. הוא כמובן היה שקוע בעולם המוסיקה שלו וידעתי זאת כי הצלחתי לראות את האוזניות האדומות שקניתי לו ליום ההולדת. מיד כשנעצרנו עמדתי מאחוריו והושטתי את ידיי לגבו. הוא כמובן נרתע והזיז ראשו מיד לאחור, פניו היו אחוזות בהלה אך הצלחתי להבחין בשבריר שנייה את מבטו משתנה שהוא הגיע להבנה שזה אני. היה לי נדמה שהוא קרא בשפתיו את שמי. הרגשתי שאני מחסיר פעימה. נשארתי כך כמה שניות. פניי תחובות עמוק בצווארו, ממש ליד הכביש והמכוניות הסואנות. הוא לא זז. הוא עמד קפוא. "תשחרר" לבסוף שמעתי, הקול שלו עדיין היה כל כך מרוחק ממני. שחררתי ממנו ולמרות שהיה רמזור ירוק שסימן לנו לעבור, שנינו נשארנו עומדים. עכשיו שנינו עמדנו אחד לצידי השני. "יונגי אתה לא יכול להמשיך להתנהג ככה!" פתאום התפרצתי והפתעתי את עצמי גם כן. "אני לא יודע על מה אתה מדבר" לקח לו זמן להשיב וגם פה הוא לא הביט בי. "בולשיט!" צעקתי, וזקנה אחת שעברה לידינו הביטה בנו בתמיהה. למרות שהוא ניסה לשוות לפניו ארשת שלווה, ידעתי שהצלחתי להפר את שלוותו והייתי מרוצה מזה.
