הימים הבאים עברו עליי ועל יונג בנעימים. יכולתי להרגיש שזה יותר מידי טוב מכדי להיות אמיתי, אבל כל יום שהייתי לצידו של יונג הרגיש לי מציאותי ונכון יותר מכל דבר אחר. למרות הניגוד שהרגשתי, הדבר לא באמת השפיע על מצב הרוח הטוב שנח עליי, על השקט והשלווה שזמן כה רב ייחלתי להם. "יונג אתה בא?" קראתי לעבר חדר השינה שלו. "כבר בא!" הוא צעק. איחרנו למבחן באנגלית שהתחיל בדיוק בעשר. הייתי חייב להאיץ ביונג, שכן המורה קים תמיד אבל תמיד הגיע בזמן, במיוחד אם באותו יום התקיימה בחינה. "יונגג!" צעקתי כשדקה עברה והוא לא התייצב בדלת. "אתה מכיר את המורה קים.." אמרתי. "טוב, טוב" הוא אמר והראה סוף סוף את פרצופו. הוא לבש את חליפת הפומה הלבנה שקנינו ביחד לפני חודש. הוא נראה כמו מלאך. הלב שלי באופן בלתי רצוני החסיר פעימה. למרות שהייתי מאוד נרגז ומודאג מכך שאנחנו באיחור די רציני, חייכתי. "יאללה בוא" האצתי בו ונעלתי את הדלת.
_________
כשהגענו לכיתה ברבע שעה איחור, יונג הביט בי. שנינו היינו מחוסרי נשימה מהריצה שדפקנו לפה. הוא חייך את החיוך הפלרטטני שלו ולחש לתוך אוזניי: "סורי..שאיחרת בגללי" "יונג!" האצתי בו, מפוחד מכך שהלב שלי דפק בחוסר שליטה גם מהריצה וגם מההתנהגות של יונג. פניי רק להטו עוד יותר. יונג גיחך, עדיין החיוך היפה מרוח על פניו. "יאאלה בהצלחה לנו" הוא אמר, והבנתי טוב מאוד שהוא התכוון לא רק לבחינה אלא גם לתגובתו של המורה קים. "כן.." מלמלתי, מודאג לפתע באמת.
יונג תפח בכתפי כמעודד ונעלם לתוך הכיתה. הצעקות של המורה לא איחרו מהלהגיע. שנינו התיישבנו במקומותינו לאחר שלקחנו את הבחינה ולא העזנו להוציא מילה, אפילו לא יונגי.
המורה קים כנראה ריחם עלינו היום ולא מנע מאיתנו לעשות את המבחן. נשמתי לרווחה מעט כשהבטתי בשאלה הראשונה וידעתי שעשיתי בשכל כשעברתי אתמול עם יונג על השאלות חזרה שחילקו לנו לפני שבוע.
במהלך הבחינה, העפתי מבט מאחוריי, לראות איך יונג מסתדר. פניו שלו נראו חולמניות, עיניו סהרוריות. הוא נראה לי מודאג. עצם המחשבה גרמה לאי נוחות ולתחושה לא טובה בבטני. הייתכן שהוא מודאג מהבחינה? אין מצב..עלתה מיד המחשבה בראשי. הבן אדם גאון. אפילו שהוא כמעט ולא מקשיב בשיעורים תמיד הוא מוציא ציונים מצוינים, ובנוסף לא מתאים ליונג להיות מודאג מציונים. דווקא עצם הידיעה שהוא לא מודאג מדברים כאלה היא זו שגרמה במיוחד לדאגתי היתרה, ולהסחת דעתי במתרחש סביבי. כנראה משהו רציני עוד יותר קרה. לא הצלחתי להתרכז במבחן שאחזתי תחת שתי ידיי. ידיי החלו להזיע.
אחרי שאזרתי כוחות אחרונים, סיימתי את הבחינה והגשתי אותה מיד, בלי לבדוק. דבר שכמעט ואף פעם לא עשיתי. אבל הרגשתי שאני יושב על קוצים. מיד לאחר שהגשתי הפנתי את ראשי, אך כל מה שראיתי לנגד עיניי היה הכיסא הריק של יונגי..רק התיק והאוזניות שלו היוו זכר להיותו לפני רגעים ספורים בכיתה ...הוא כמעט ואף פעם לא השאיר את התיק והאוזניות כשיצא..
כשיצאתי מהכיתה שמעתי חלק מהתלמידים מסתודדים ומתווכחים מה הייתה התשובה לשאלה האחרונה. הם נתנו בי מבטים משתאים.. תהיתי לעצמי אם הכול בסדר..
"תגידו, ראיתם את יונגי?" שאלתי, ומבלי שרציתי בכך, מקולי נשמעה הדאגה שהורגשה בכל חלקי גופי. ולמרות שישבתי כל השיעור הרגשתי שאני חסר נשימה. "יונגי?" אחד התלמידים, חזר על דבריי. "הוא הלך עם הילד האמריקאי ההוא" אחד התלמידים אמר, ובאותו רגע הרגשתי איך הבטן מתהפכת לי. ילד מאמריקה? על מה לעזאזל הוא מדבר? התלמידים שכנראה ראו את הפרצוף המבולבל שלי, גיחכו. "אל תגיד לי שאתה לא יודע.." מישהו משמאלי פלט. הבטתי בו עוד יותר מודאג. "מ-מה?" מלמלתי, מבולבל,מודאג, וחסר אונים. "מסתבר שהילד האמריקאי הזה היה החבר הכי טוב שלו" חבר טוב? מי זה הילד הזה בכלל??
וכך מבלי להתכוון הרגשתי את רגליי מובילות אותי לעבר המדרגות, התלמידים האחרים כבר חידשו את שיחתם והנה השיחה חזרה לדיון במבחן שהיה. לא עניין אותי שום מבחן כרגע.
ירדתי למקום שבו תמיד יונג אהב ללכת בהפסקות, או בשיעורים שבהם טען שהמורים מדברים בו שטויות.
כשהייתי בדרך לשם, עצרתי את עצמי. ראיתי מרחוק את גבו של יונג..והוא לא היה לבד..בדיוק כפי שהתלמידים אמרו לי.
היה מולו נער שנראה בערך בגילנו. היה ניתן לראות בבירור שהנער הבלונדיני היה גבוה מיונגי. יכולתי להבחין בנער מחייך ונרגש, רק יונג נראה לי אחוז בסערה. הוא לא הקרין הרבה לבחוץ אבל ידעתי בתנועות הקטנות שלו ובתווי פניו מן ההרבה שהתרחש בתוכו.
מי היה אותו נער? השאלה החלה מנקרת בראשי. עם הזמן כשאני עומד בקצה השני של המגרש והם בצידו השני, החלה להיווצר בתוכי תחושה לא נעימה שלא הצלחתי לבטא אותה במילים. ממתי ליונגי יש חברים שאני לא מכיר? ולמה הוא מתנהג כל כך מוזר ליד אותו ילד? חוסר הביטחון שכמעט והספקתי לשכוח ממנו החל סוגר עליי.
אחרי כמה זמן שלא התעשתתי לגמרי, התקדמתי לעברם. לא ממש ידעתי מה אני עושה ,אבל רגליי הובילו אותי צעד ועוד אחד. באיזשהו שלב כבר התחלתי לשמוע על מה הם מדברים. הנער צחקק והיה ממש קליל, אך לעומתו יונג רק חייך מידי פעם, קפא במקומו, ועדיין הפרצוף המופתע ואולי המבוהל בפניו לא מש. "יונג התגעגעתי אלייך כל כך! אתה לא מבין איך אני שמח לחזור אלייך!" כל מילה שהוא פלט לאוויר עשתה דרכה אליי ודקרה אותי. הייתי חסר אונים. על מה לעזאזל הוא מדבר?? אני היחיד שקורא לו יונג...כשאני בעצמי אחוז בסערת רגשות, התפללתי בליבי שיונג יגיב כבר שכן רציתי לשמוע מה העניין הזה בכלל, ומי זה הילד הדרמטי הזה. אך הוא רק חייך, עשה צעד אחד קדימה לעבר הנער וסגר את המרחב הכמעט ולא קיים שהיה ביניהם. הרגשתי שאני נחנק. הוא חיבק אותו. יונג חיבק אותו.
אני רק נשארתי עומד, והם..הם אפילו לא שמו לב אליי. לא הייתי קיים בעולם שלהם.
קיפצתי את ידיי לכדי אגרוף. כעסתי וכאבתי. בלי משים זלגה דמעה מעיניי, ושנייה אחרי כשהיא עשתה דרכה במורד לחיי, הביטו בי עיניי הנער הבלונדיני בהפתעה. הבטתי בפניו מלאות ההפתעה באימה. אני חייב לברוח מכאן.
"הוסוקה?" בין כל הרחשים שבראש ובלב שלי, שמעתי לפתע את קולו המוכר והאהוב של יונג..היה משהו בקולו הפעם שלא הצלחתי לזהות מלבד השם..
הרגשתי שאני עומד להקיא.
