"יונג.." יצא לי מבלי שהתכוונתי. וכל מה שלא אמרתי, כל מה שלא הצלחתי להוציא מפי עברו באותה מילה קצרה, מילה שהכילה כל כך הרבה בתוכה.
המבט שלו היה עדיין עליי, בוחן אותי. הוא קם מהספה ונפנה לעברי. הרגשתי שהכול מסתחרר סביבי, עצרתי את נשימתי. כעבור שניות אחדות הוא היה מולי. יכולתי להריח לא רק את הבושם שהוא שם ואת הבל פיו, אלא אותו. את מה שהוא חושב, את מה שהוא.
נראה שהכול נדם סביבי. הלב שלי פעם בפראות כל כך רבה שהייתי חייב להוציא את כל האוויר שאגרתי. /אני חייב לנשום/ עשיתי את זה בעדינות. כאילו שאם לא אהיה זהיר מספיק אז זה ירחיק אותו מעליי והרגע הקסום הזה ייהרס. הדבר היחיד ששמעתי באותם רגעים הייתה השאלה שלו. מילותיו הדהדו בראשי, ותבעו את תשובתי, כאילו היו מוכיחות אותי. הוא היה הרי בשבילי הכול. כל היפה שתמיד מיאנתי להאמין בו. זה מה שהוא היה בשבילי. מחשבות אלו היו כה סבוכות בראשי, שהרגשתי כאב קטן בצידי ראשי. המבט שלו שהיה לפניי, הקשה עליי את המלאכה בנוסף לזאת. \אני אוהב את זה שאתה קרוב אליי. אני אוהב את זה.\
המבט והעיניים שלי רק נעו באי נוחות והיו מתרוצצות, כי הן היו אלו שביטאו את שמתרחש בתוכי.
"ג'ים…" הוא קרא והטיל עליי פצצה נוספת. איבדתי את זה. זזתי לאחור, כאילו מלאכת הנשימה קשה עליי. הנימה בה הוא קרא בשמי. הדרך בה הוא קרא לי. כל אלה עוררו את כל הרגשות התחושות, הרצונות שניסיתי לדכא במשך כל כך הרבה זמן.
הוא פתח את הסכר ואני כעסתי עליו. כעסתי כי ידעתי שזה מסוכן לשנינו. הרי כבר היו בידי כל הסיבות של למה לא לספר לו. ומניתי אותם יותר מעשר האצבעות שבידי. באותו שבריר שנייה, הרגשתי איך הפצע שלי מתחיל להיפער. הוא עשה את זה. הרגשתי את הדם נוזל ממני. מרוקן אותי מכל טיפת רציונל שחשבתי שהיו בי, וכל טיפת שליטה שגייסתי כל פעם שהייתי איתו.
פניי היו עכשיו מוסבות לצד. איני יודע אם הכעס והתסכול שהרגשתי נראו על פניי,אך אני לא יכולתי לראות את פניו שלו וכך להיחשף לתגובתו. או גרוע מזה להסתכן בזה שהוא יגלה את שמתרחש בליבי.
ועם כל זאת, הלב שתמיד התמרד כנגדי היה עכשיו בפרץ אדרנלין. לא, לא בשל הכעס שהרגשתי אלא בגלל התרגשותו הרבה. שנאתי שלא הייתה לי שליטה מלאה על תחושותיי ורגשותיי שלי. כשכל מחשבות אלה צצים ומופיעים בראשי, הרגשתי אותו מתיישב לידי. הכורסה הקטנה שהכניסה אותנו לתוכה, שקטה לאיטה. עכשיו היינו צמודים אחד לשני. רגליי נגעו ברגלו. רציתי ל צ ע ו ק. הניסיון היה קשה מידי.
הוא הרים את ידיו ובתנועה לא צפויה חפן את פניי. ביד אחת. הוא הכריח אותי להביט בו. פרצופי שהיה אדום הפך ללוהט. בטוח שהוא הרגיש זאת. ידו הייתה חזקה תחת פניי. וגם ידו כקולו דרשה לדעת. הבטנו בעיניים האחד של השני. הרגשתי שהעיניים שלו כבר הצליחו לקרוא את כל מה שאי פעם ניסיתי להסתיר. זה הבהיל אותי, וזה הציף אותי. שניות מעטות אחרי, כל מה שראיתי היה פניו היפות של יונגי מרוחות תחת הדמעות שזלגו מעיניי. יכולתי להבחין בתזוזה המופתעת שלו. זה היה אקט שהפתיע אותו. לא יכולתי אפילו לעצור אותן, נתתי להן לזלוג על פניי מולו. הוא הזיז את ידו והחל למחות את הדמעות. הוא לא אמר דבר. גם אני לא. שנינו היינו שוקטים, והיה נדמה לי שרק הנשימות ותנועת הניגוב העדינה והמלטפת נשמעו במרחב הצר שהיה בינינו. כשחשבתי שההפתעות להיום נגמרו, הרגשתי את עצמי מוסב לכיוונו של יונגי, ודבר הבא שידעתי הוא אותי מונח בחיבוקו החזק של יונגי. הרגשתי את עצמי שוכח את כל מה שאי פעם ידעתי. הייתי מוגן שם. ראיתי את גבו, ונראה שהתנועה הפשוטה הזו גרמה רק לדמעותיי להתגבר. הוא התקרב עוד, ואחז בי. החזיק אותי כאילו אני כל מה שיש לו. הרגשתי את עצמי יותר מאי פעם. כאבתי מאהבה כלפיו.
שנינט נאחנו יחדיו, כמה שניות אחרי. כאילו אותן אנחות משתתפות בצער שלנו על הרגעים האבודים, על הרגשות הכלואים.
באותם רגעים קצרים, קסומים, מלמלתי, בלי לדעת איך ומה "יונג..אתה הכול בשבילי.." עיניי היו עצומות והרגשתי כל מילה שיצאה ממני לאוויר. בעיניי ראיתי רק את הריק והשחור, אך הרגשתי את האור והחום. הרגשתי אט אט את יונגי מרפה מאחיזתו בי, הוא עכשיו היה קרוב אליי, נשימותיו העדינות הורגשו בפניי. עכשיו גם עיניי היו פקוחות. ראיתי את מבטו, וידעתי את ההלם והשוק שהוא היה שרוי בהם. הוא היה שקוף מולי, כאילו הביט בי ואני הוא זה שהשתקף מתוכו. ובדיוק כשבאתי לפצות את פי ולומר לו משהו, הרגשתי את שפתיו על שפתיי. ליבי עצר מלכת וכך גם מחשבותיי. בכל השקט הזה רק הלבבות הפועמים כנגד של שנינו היו שנשמעו. שנינו א ה ב נ ו. ושנינו נסחפנו לעולמות אחרים. הייתי עכשיו תחת ידיו, תחת שפתיו החמות והנעימות. הייתי שם. ולא, לא רציתי לחזור..
