צמאים לדם

צמאים לדם פרק שלישי-בן טיפש עשרה

מתחם בית הספר היה עמוס וצפוף בתלמידים שהתחבקו והתרגשו לפגוש אחד את השני, ואני עוד מתקשה 
להעלים  מחשבה מדפיקות הלב העזות, מההתרגשות, ומתוך המחשבות המיותרות והמלאות "דאגות" של   
בני הטיפש עשרה.
מעבר לניסיון העלמת מחשבות הציד הללו, אני מייחסת תשומת לב למילותיה של הנערה אפריל, 

ואני מניחה לעצמי באופן ברור, שיש עוד ערפדים באזור, דבר שכמעט לא יכולתי לנחש עד כה, אך ניתן להסיק זאת, כאשר מדובר במקרה של קטילת חמישה גופות בבת אחת , אז אין אחד האחראי לכך מלבד ערפד צעיר שאין לו ניסיון ציד. בעקבות המעשה הזה, הוא עלול לסכן לא רק את חיי בני האנוש,  את חייו, אלא גם את חיי הזהות שלי, ושל שאר בני האלמוות.אני לא יכולה להרשות לעצמי לגרום לזה להתרחש,נדרתי בזאת שאשאר סריה,ואני לא מוכנה לעבור עוד אזור, ולהרכיב  לעצמי זהות אחרת, ולכן עליי למצוא  את הערפד הצעיר, לפני שיבואו גל ציד של בני אנוש ויתפשטו לעבר הסביבה- דבר שמעורר בי  רגשות על מות בריאל, זה לא יכול לקרות בשנית, לא כל עוד אני חיה.
"שימו לב, שימו לב,  כל התלמידי  השכבות הראשונות, לגשת לקומה הראשונה, השנייהשל הבניין המרכזי, רשימת הכיתות  תלויה על לוח האפור. גשו נא באופן מידי, המאחר לכיתה, יענש בעבודות שירות."

אני מניחה לעצמי שזה קולו של מנהל בית הספר מבעד לרמקולים, אני חושבת טעם לבצע הוראות של אדם שצעיר ממני ביותר ממאה שנה,  במקום זאת אעדיף  לנצל את הרגע שחצר בית הספר מתרוקנת ,ולסרוק אותה למקרה ואצא מדעתי ממחשבות מרובות על ציד ודם אנושי, אצטרך פינה שקטה, להירגע בה ולהסתיר את התסמינים הערפדיים שלי.
חצר בית הספר מתרוקנת לאט מאוד מתלמידים, ואני מניחה לעצמי שבקצב הזה, אאחר כשאגיע לכיתה, אך כמובן שחוץ מקצת מבטים של בני טיפש עשרה, ואיזה עונש מיותר, לא יקרה לי דבר.
החצרות של בית הספר גדולים, ישנם שולחנות מאובנים, שבהם תלמידים יכולים להרשות לעצמם לדבר על דיבורי טיפש-עשרה, כמובן שמעבר לשולחנות המאובנים, כמה קילומטרים משם, יש מגרש וספסלים שתואמים למשחקי הספורטיפשעשרה שלהם, אך אני מחפשת פינה שקטה, פינה שלא הרבה תלמידים יוכלו להיות בה ולראות אותי. לעאזאזל, איפה זה כבר יכול להיות?
אני בועטת באבן מחוסר סבלנות. האבן קפצה לה במהירות ופגעה בעמוד המרכזי של ספסלי המגרש, הפגיעה של האבן הייתה כלכך חזקה שהשאירה אחריה רעש עמום. "שיט," אני לוחשת לעצמי, ומפנה את גבי אל מקום אחר.
"מי זה?" אני שומעת קול עמוק  של נער. 
"מי זה?" הוא שאל בשנית. 
מיהרתי ללכת, אך יכולתי להרגיש שהוא הבחין בי. 
"תעצרי." הוא אמר בקול מצווה, אך התעלמתי כלא שמעתי, וחיפשתי לי מקום אחר.
"חכי," שמעתי את דופק ליבו ואת קול צעדיו פונים לעברי, אם לא אעצור, אבחין עוד יותר בזרם דמו, ואז אני עלולה לקטול אותו. 
"עצרתי." השבתי לו. "מה אתה צריך?" שאלתי. 
"מה את עושה כאן?" הפניתי את גבי והבחנתי שזה אותו הנער שאפריל דיברה עליו, טרוויס.
"מה אתה עושה כאן?" אני מניחה לעצמי שבני הטיפש עשרה יודעים יותר שאלות מתשובות, ושאלות הן התשובות הטובות ביותר לשאלות החטטניות שלהם. 
"את לא צריכה לחפש את הכיתה שלך עכשיו?" הוא ממשיך לשאול. 
"חיפשתי מקום להתבודד אם אתה תוהה." אם כבר אני חיה בתוך זהות אחרת, אז לפחות שתהיה בה קצת כנות. 
"את חדשה כאן?" הוא המשיך לשאול, כל בני האנוש נוטים לחטט ככה? 
"מה אתה צריך? הפרעתי לך? אם כן אני גם ככה צריכה ללכת." מיהרתי להתרחק. 
"ראיתי אותך,"הוא אמר ובלעתי את הרוק, האם הוא הבחין בזריקת האבן? אם כן, אני חייבת להתרחק.
הגברתי את הליכתי.
"את היית באוטובוס." הוא המשיך ללכת אחריי. עצרתי והבטתי בעיניו, הן היו כחולות ובוהקות, והן הבליטו את צבע שערו הכתום-זהוב.
"כן זה מה שבדרך כלל תלמידים עושים כשהם רוצים להגיע לבית הספר, בכל מקרה, מה אתה בדיוק צריך?" שאלתי בחוסר סבלנות. 
"אם את מחפשת פינה שקטה, זה רחוק מלהיות פינת העישון." הוא אמר והתחיל לגחך. 
"הרבה מעשנים כאן, אה?" התחלתי לשאול, ואז הבנתי איזו טעות עשיתי, גררתי את עצמי לשיחה עם בן אנוש, ויותר גרוע מכך. בן טיפש עשרה.