צמאים לדם

לזכור את הנדר-פרק רביעי

טרוויס הסתכל על הקרקע, וטמן את ידו בכיסים. "האמת שלא, רק אלה שבאמת צריכים את זה." הוא השיב.כשאני מסתכלת אחורה על גיל הטיפש עשרה, אני נזכרת שברגעים האלה, שהרבה מתבגרים מחפשים גורם ש"מדכא" את הדיכאון שלהם, בכל תקופה אחת היה סם אחר, אם פעם זה היה קוקאין והירואין. אז היום זה סיגריות ואלכוהול.אין סיבה שבני טיפש עשרה יחפשו זאת בחומרים האלה. למרות זאת, אני לא שונה כלכך מהם, אני פשוט  כל הזמן הזה, הייתי מחליפה את ההרגשות שלי בקטילה של בני אנוש, עד שהרגשות הללו הלכו והתפוגגו,עד שלא נשאר בי שום סממן אנושי מן העבר.
"חוששני שאנחנו מאחרים קצת." השבתי, מבלי לחשוב בניסיון להעביר נושא. 
"חוששני?" טרוויס החל לגחך. לקח לי כמה שניות להבין, שזאת לא שפת המציאות של ימינו, ועדיין לא התרגלתי לכך. 
התחלתי לצחוק, בניסיון להעמיד פנים שניסיתי להתבדח. 
"התלוצצתי." אמרתי כהדגש.
"אם כך גבירתי, הבא נשוב אל כיתתנו." הוא המשיך לגחך והושיט את ידו אליי, יכולתי להרגיש בקול צחוקו את הניסיון העלוב לשכוח קצת ממחשבותיו הנוכחיות. אני לא יודעת למה, אבל יש בי הקלה מועטה שעזרתי בכך, למרות שאיני מבינה מה כבר עורר גיחוכים בשפת העבר, היא הייתה גבוהה יותר, ואצילית, הרבה פחות מעוררת גיחוך משפת בני הטיפש עשרה של היום. 
כף ידו הרתיע אותי, פחדתי שארצה מיד לקטול אותו, כמו שכמעט עשיתי זאת לידה של אפריל, 
אך אני יודעת שאם תמיד אמנע מכך, אעורר חשד.
החשש עלה בי. 
"אני מעדיפה לעשות זאת בתחרות." אמרתי והתחלתי לדלג.
"האחרון מבנינו, הוא מלפפון!" הוספתי, והתחלתי לרוץ, כמובן שהשתדלתי לא לחדול מבעד למהירות אנושית.  

'כמה מגוחך מצידי', חשבתי לעצמי, אם בראל היה צופה בי עכשיו, הוא היה קוטל את עצמו, והופך לאפר בשנית. 

"אני כבר רוצה לשים אותך בסלט." הוא אמר ומיהר לעקוף אותי, לאט לאט אוזניי הקשיבו לדופק ליבו.

ומחשבותיי לאט לאט החלו לצעוק. דם, דם, דם.
טיפשה שכמותי, הייתי צריכה לדעת שזה יקרה.
יכולתי להרגיש את הניבים שלי בוקעים מפי, ולכן רצתי מהר יותר. 
"מה את עושה, גברת צעירה?" קול צומרני ומבוגר, קרא לעברי. הבחנתי שהייתי קרובה מאוד,להתנגש במורה.
"אני ממהרת לכיתה." אני אומרת וממהרת לחלוף אותה.
"לא כזה מהר יקירתי." היא אומרת שוב בקולה הצומרני. 
ואני חושבת לעצמי, מה הצוציקית המקומטת הזו רוצה, אם היא רק הייתה יודעת בכמה שנים אני מבוגרת ממנה, היא כנראה לא הייתה  ממהרת לקרוא לי גברת צעירה.
"מה?" שאלתי. 
"את איחרת ולא ביצעת את דברי המנהל, לכן תיענשי." 
"אבל..." ניסיתי לחשוב על תירוץ, אבל כבר מזמן עברתי את הגיל הזה של לחשוב על תירוצים למורה.
"היא חדשה כאן, אז היא הלכה קצת לאיבוד." קולו של טרוויס התערב. 

המורה הביטה בטרוויס, והשפילה את מבטה.
"בסדר, גשו לכיתה." היא אמרה בקול מתון, ואז הניחה את ידה על כתפו של טרוויס.
"אני שמחה שהגעת." היא חייכה אליו.
קל היה מאוד להבחין במידת הרחמים של המורה אל טרוויס, כנראה שהוא היה מאוד קרוב אל הבן האנוש הנרצח. 
החלפתי מבט כלפיו, ואז ניגשתי לחפש את הכיתה שלי ברשימת התלמידים המרוכזת במסדרון.

'ויקטוריה, ויקטוריה..ויקטוריה. למה לעאזאזל אני לא מוצאת את השם שלי. אוי, שוב שכחתי. אני סריה.'
"אז מסתבר ששמך סריה" הוא חלף מאחוריי, והבחין שידי טומנת את שמי ברשימה.
"כן," השבתי.
הוא חיפש את שמו, וטמן את אצבעו מעל לאצבע שלי ברשימה. 
"אנחנו מאחרים ביחד לכיתה, את תבואי איתי?" הוא שאל.
אין לי בחירה אחרת" השבתי. "
"התחרות עוד לא נגמרה, ואני כבר מתכנן לשים אותך בסלט." הוא דחף אותי מעט, ומיהר לעקוף אוותי.

", נחיה ונראה," השבתי בהתלוצצות."
הפעם אאט, כי אם לא אאט, אז אמהר לקטול אותו, אני צריכה לממש את הנדר, כי שמי הוא סריה.