הבוקר הראשון של בית הספר, אני מתעוררת וניגשת לאמבטיה, מרעננת את עצמי.אני ניגשת אל הארון ומגלה שאין לי שום לבוש אפקטיבי ולא מיושן לשנים המודרניות האלה. לבסוף החלטתי לבחור בחליפה וחצאית משובצת, כזו שאולי תצליח להחזיר אותי מאה שנים אחורה .אני מביטה במראה מקרוב ופוקחת את עיני, כדי לבדוק שצבע האישונים שלי לא השתנה.לרוב צבע האישונים שלי משתנה באביב, מחום בהיר לסגול, ואי אפשר שלא להסתיר את זה,ברגעים כאלה אני מרכיבה משקפיים. אני מביטה בשערי מבעד למראה, ותוהה איזו תסרוקת יכולה להתאים לשנים האלה מבחינת בני האנוש אך לא הצלחתי לחשוב על דבר ולכן השארתי את שיערי פזור כפי שהוא.אני יוצאת מביתי והולכת לעבר התחנה הסמוכה. הייתי יכולה ללכת במהירות הערפדית שלי ולהגיע לבית הספר, אך המהירות כמו שלי יכולה להראות כדבר יוצא דופן מבני האנוש ולעורר חשד. התיישבתי במושב התחנה,כשהאוטובוס עמד להגיע.לפתע הרגשתי קצב פעימות לב חד, דם זורם בעורקים, ואז הבחנתי בילדה שרצה מלפני לעבר האוטובוס. פחדתי שאף איש לא יבחין בצבע עיני, הניבים כמעט נשלפו. "את בסדר?" הילדה התקרבה אלי ושאלה אותי. אך הריח של הדם שלה, יכולתיכבר לחוש את הטעם המתכתי מתמזג עם פי. כמעט שלא יכולתי לעמוד בזה.עצמתי את עיני ונזכרתי בבראל, בעיני הציד הנוצצות שהביטו בי, ברגע הזהשלא הצלחתי להגן עליו כפי שהוא הגן עליי, התסכול שאני הרגשתי בדיוק כמו אלפי בני אנוש שהרגישו כלפי יקיריהם. פתחתי את עיני והילדה עדיין נעמדה מולי."כן, אני בסדר," השבתי לה בחיוך.האוטובוס הגיע אל התחנה, ושנינו נכנסנו אליו. הבטתי בפרצופי הנערים,יכולתי לחוש הרבה עצב ולחשושים באוויר. התיישבתי במושב האחורי, שם אוכל כמה שיותר להתרחק מריחות הדם. אך לבסוף הנערה שכמעט גזלתי ממנה את חייה, התיישבה לידי. "את בטח רוצה לדעת מה קורה כאן," היא מפנה לעברי מבט."את צודקת," אני מהנהנת לעברה.לפתע כשהאוטובוס עצר בתחנה הרביעית, נער עם עיניים כחולות בוהקות,ושיער כתום הגיע. הלחשושים והעצב הקודר גברו, אך רוב העצב הגיע ממנו."זה טרוויס, רק שלשום הוא גילה שהוא איבד את החבר הכי טוב שלו," הנערה לחשה לי באוזן."עצוב לי לדעת," ניסיתי להישמע דיכאונית , אך אני בעצמי גזלתי חיים של בני אנוש, הדבר לא מזמן נראה לי כמובן מאליו."קראו לחבר שלו ג'ורג', לפני כמה ימים מצאו את הגופה שלו ועוד ארבע גופות, לא ידוע את סיבת המוות שלהם, אבל אומרים שהם ננשכו על ידי חיה, בגלל שהדבר המשותף שהיה לכולן, זה שהן היו מרוקנות מדם," היא מוסיפה."באמת?" אני שואלת. יכול להיות שיש כאן באזור עוד ערפדים מלבדי? מי הטיפשים שהשאירו את כל הגופות סתם ככה, זה עלול לחשוף את הזהות שלנו. לי לקח זמן להבין את זה, תמיד הייתי מציתה את הגופות,כדי שלא יהיה להן זכר, אך כנראה שהערפד הזה לא הצליח להסתיר אותם מספיק טוב. "טוב, לפחות ככה אמרו בחדשות..." היא מטילה ספק."את מהאזור?" היא שואלת אותי. "עברתי לכאן לא מזמן," השבתי לה, מובן שחמישים שנה זה לא בדיוק "לא מזמן," אך כנראה היא שואלת את זה כי היא מעולם לא ראתה אותי."נחמד, איך קוראים לך?" היא שואלת."ויק.." כחכחתי בגרון, כמעט שכחתי שהצבתי לעצמי נדר, שלא אוכל לקרוא לעצמי ויקטוריה, עד שבאמת אהיה ראויה לו. "סריה," אני מתקנת את עצמי."מעולם לא הכרתי מישהי עם השם הזה," היא מגחכת. 'למה בחרתי בשם מיושן מידי?', אני חושבת לעצמי."שמי אפריל," הוא מושיטה לעברי את היד, אך אני מתעלמת מכך בניסיון להתחמק מהוורידים הבולטים שלה. "נעים להכיר," אני אומרת. וכשהאוטובוס נעצר, יצאתי במהירות ממנו, והגעתי אל מתחם בית הספר.
YOU ARE READING
צמאים לדם
Vampire"למה את מחכה? לכי מכאן, רוצי!" אך במקום להקשיב לו , אני קפואה, לא מסוגלת להגיב. הם מתקרבים אלינו, עם כידונים וקלשונים. "את צריכה לשמור על חייך, לפני שתשמרי על חיי, רוצי מכאן!" הוא צועק ודוחף אותי. ואז הם יורים בו, אני מביטה בגופו הופך לאפר מול עיני...
