פקחתי את עיניי בכאבים עזים, כאילו הן תפורות. פקחתי אותן באיטיות מייסרת, הכאב לא מפסיק. אני רואה אור, אור בכל מקום. אור מסנוור, כל כך מסנוור שאני מעדיפה לפול לחשיכה שוב. ראייתי הופכת להיות צלולה יותר לאחר כמה דקות, שבהן אני מצליחה להזיז רק את עיניי. אני שומעת קולות, לא של בני אדם, אלא של מכשיר.
ביפ
ביפ
ביפ
יש משהו מחובר ליד השמאלית שלי. אני מנסה להזיז את ראשי הצידה, אך צווארי כואב כאילו לא הוזזתי את גופי לתקופה ארוכה מידי. אני שמה לב למחט התקוע בווריד שלי, ממנו יוצא חוט העולה למעלה המחובר אל שק ובו יש נוזל שקוף. אני מרגישה טיפה, טיפה נכנסת לגופי, לווריד שלי. אני בבית חולים.
ביפ
ביפ
ביפ
ביפ
המכשיר ממשיך לצפצף עם הקול שאי אפשר להפסיק. אני חשה בדבר הלוחץ על החזה שלי, מנחשת שזהו חלק מהמכשיר העושה את קול הבלתי ניתן לעצירה. אני חייה, ליבי דופק והוא לא יפסיק.
לא משנה כמה אנסה לעצור אותו, הקול ימשיך לצפצף באוזניי ולגעור בי.ביפ.
ביפ.
ביפ.
"את ערה." אני שומעת קול מחוספס ומבוגר למידי. קול לא מוכר. אני מנצלת את רוב כוחותיי בשביל לסובב את גופי לכיוון ממנו הקול נובע. לבסוף אני מצליחה, אני מרימה את עייני אל אדם מבוגר העטוף בחלוק לבן. על פניו מונחות משקפיים, הוא נראה בשנות ה-60 שלו, עם קמטים המעידים על העייפות המרובה שלו, שערו הלבן אשר נושר ומקריח את ראשו. ידיו האוחזות בחוברת ועט, בה הוא רושם במיומנות מרובה. הוא מרים את ראשו ונועץ את מבטו בי, עיניו חוקרות אותי. "אני הפסיכיאטר שלך, ויש לי שיחה קצרה איתך. את מבינה למה את שוכבת כאן, גרייס? אין ברצוני להכביד עלייך אך זאת חובתי לשאול שאלות שקשות למדיי אשר נוגעות לך, וחובתך לענות לי, כל זה אך ורק לטובתך." אני מתפללת שלא אוכל לפקוח את עיניי שוב, אני לא רוצה לשמוע אותו, אני לא רוצה לשמוע שום אדם, שום מכונה, שום לב. אני רוצה לשמוע כלום, לברוח מפה ולראות חושך, לא את האור המסנוור המכאיב לעיניי. אני לא מתאימה לעולם הזה, ניסיתי לברוח וכשלתי. "אני רוצה שתתארי לי את השגרה שלך, גרייס." קולו גוער בי כמו ליבי.
YOU ARE READING
Last Memory
Romanceהיא הייתה לבד. אף אחד לא היה שם בשביל לתפוס אותה כשנפלה באיטיות לתחתית. אף אחד לא היה מסוגל לראות את הכאב שלה, אשר נעלם ממזמן עם רגשותייה. ומי בכלל היה צריך להיות לידה? אבל זה מה שהיא רצתה, לא? שיעזבו אותה כבר, שלא ייתקרבו אלייה, שלא ינסו להיכנס לחי...