Almost Human

פרק 2 אני איידן

נקודת המבט של איידן

אז כדי לדעת על הסיפור שלי אנחנו צריכים לחזור שנתיים קודם לכן כשהייתי בן 15:

יצאתי עם חבר שלי טוד לטיול ביער בלילה (כן זה היה מוזר אבל זה בדיוק הקטע שלנו שהיינו מוזרים) שמעתי נהמה מאחורינו ונבהלתי. "זה בטח סתם מישהו שמנסה לעבוד עלינו" טוד אמר לי, הוא תמיד היה ככה אופטימי כזה, תמיד ראה את הטוב שבדברים ואמר שהכול לטובה. אחרי איזה חצי שעה של דיבורים, שמעתי מישהו מאחורינו מתקרב במהירות וצעקתי לטוד "רוץ", אני ישבתי וטוד אמר לכן לקח לו יותר זמן להתחיל לברוח, בזמן שברחתי שמעתי צעקה מאחורה צעקה, הסתובבתי לאחור וראיתי את הדהר הזה, החיה הזה קורעת לגזרים את טוד, פשוט עמדתי שם לכמה דקות עד שראיתי את החיה מסתכלת עליי והתחלתי לברוח, משום מה החיה רק שרטה אותי עמוק בכתף ועזבה, הרגשתי אותי מתמוטט על הרצפה, הראיה שלי הפכה למטושטשת וכנראה שנרדמתי או התעלפתי.

למחרת בבוקר, כשקמתי הלכתי הביתה מבשר להורים שלי על המוות של טוד, לאחר מכן הלכתי לחדר האמבטיה והסתכלתי על הכתף שלי, למרות שהיה לי מלא דם על הבגדים לא היה לי שום פצע בכתף. בכמה ימים האלו, גיליתי שמה שקרה לי, שהדבר שעומד להיות הסוד הכי גדול שלי הוא שאני זאב...

הראייה שלי הייתה יותר טובה, ולא הזדקקתי יותר למשקפיים, יכולתי לשמוע דברים ממרחק של עד 1 קילומטר, ולבדוק מה כל אחד אכל בשלוש הארוחות האחרונות שלו, מתי התקלח, ואיזה בושם או דאורדורנט שם. כשרצתי זה היה כאילו הזמן נעצר. יכולתי להרים 5 אנשים בו זמנית ואפילו מכונית. כל ירח מלא השתניתי ללא רצוני ביער. לא יכולתי יותר לגור שם כי כל הזמן רק נזכרתי בטוד, ושהמוות שלו היה יכול להימנע על ידי, לא יכולתי יותר וכך עזבתי את ההורים שלי, את חברה שלי בלה, 2 האחים הקטנים שלי, וחברים רבים,. כשעברתי לניו יורק לא יכולתי שלא לחשוב כל הזמן על איך הדברים היו אחרת אילו הייתי נשאר בבית, איתם אם המשפחה שלי. האם היו יכולים להיות לי חיים נורמליים

?????????????

תהנו!!!