מאגניום

עזיבה ראשונה

"העטים מכושפים נגד העתקות ורמאויות למיניהן. המבחן יארך מאה דקות ושלושים ושתיים שניות. המבחן יהיה פשוט לאלה שהתכוננו היטב. בהצלחה!" הפרופסור בבלינג הפכה את שעון החול הגדול וחייכה אל הכיתה. כל התלמידים התחילו לקרוא בקדחנות את השאלה הראשונה. מאגניום התרווח בכיסא והתחיל לקרוא בנחת. 'תרגמו את הלחשים הבאים. אם אין תרגום, הסבירו מדוע. אינסטרפרטיה:__________...'
מאגניום חייך והתחיל לכתוב. המילים קפצו במוחו לבד, ולאחר חצי שעה כמעט סיים את המבחן. אלא שאז נשמעו שאגות מחוץ לכיתה- שאגות של חיות. כל התלמידים קפצו והפרופסור בבלינג נאנחה. "המשיכו במבחן, תלמידים. אני אלך לבדוק מה קרה הפעם"
מאגניום המשיך במבחן, אבל המחשבות מילאו את ראשו. כבר כמעט חצי שנה שכאלה שאגות נשמעות, כמעט מדי שבוע. למעשה, בדיוק מאז שהחלומות המשונים התחילו להופיע... זה רק חלום. רק חלום! תתרכז במבחן כבר! מאגניום ניער את ראשו וגמר את המבחן. הפרופסור בבלינג עוד לא חזרה. הוא ניסה לחשוב בבהירות. חלומות משונים. שאגות משונות ממקור לא ידוע. החלום האחרון, והשאגות של היום. זה יכל להיות צירוף מקרים מוזר. אבל משהו עדיין הציק בזה... הוא לא הצליח להבין.
"מאגניום, גש לכאן בבקשה" מאגניום קפץ, וכמה תלמידים צחקקו. הוא לא שם לב בכלל לפרופסור בבלינג שנכנסה לכיתה.
"כן, גברתי" הוא השיב במהירות והלך לשולחן עם המבחן. הפרופסור בבלינג חייכה. "אני רואה שסיימת. לך בבקשה למשרד של פרופסור פליטיק"
"אה? אוקי..." הוא הניח את המבחן על השולחן של פרופסור בבלינג, אסף את כלי הכתיבה והתיק מהשולחן שלו והלך לדלת.
"אה, מאגניום?"
הוא הסתובב אליה.
"אתה... אתה תלמיד טוב. בהצלחה."
"אממ... תודה..." הוא אמר ויצא מהכיתה. זה היה מוזר. פרופסור בבלינג לא הייתה רגשנית ולא נתנה מחמאות כאלה אפילו, בדרך כלל. וה'בהצלחה'. היו יותר מדי דברים מוזרים בזמן האחרון...
הוא הגיע למשרד של פילטיק ודפק בדלת. "תיכנס, תיכנס" קרא קולו הצפצפני של הפרופסור פליטיק. מאגניום נכנס ונעצר בהפתעה. בתוך המשרד חיכתה המנהלת- הפרופסור מקגונגל, הפרופסור פליטיק, ושני נערים שריריים עם... חרבות זהובות? מה? וגם הלבוש שלהם היה מוזר. חולצה כתומה עם כיתוב, בלי גלימה. מה הולך כאן?
"הפרופסור פליטיק, קראת לי?" הוא שאל בנימוס.
"כן, מאגניום. יש... בעיה בקשר אלייך. אני..."
הפרופסור מקגונגל נשפה בקוצר רוח. "מאגניום, עלייך לעזוב את בית הספר, ולקבל הכשרה מסוג מסויים במקום אחר. הילדים האלה יסבירו לך את הכל בדרך לשם. זה הכל. לאחר מכן, ייתכן ותוכל לחזור לכאן. האם זה מספיק?"
"מה?? לעזוב את הוגוורטס??"
"כן, מאגניום" הפרופסור מקגונגל נאנחה. "זה מצער מאוד, אבל אין ברירה. לך בבקשה לארוז את החפצים שלך. תצאו אחרי ארוחת הערב?" את השאלה היא הפנתה לשני הנערים. הם הנהנו "ועדיף קודם" אמר אחד מהם.
"הפרופסור, אני לא מבין. למה אני צריך לעזוב?" מאגניום ממש לא רצה ללכת. הוגוורטס היה הבית השני שלו, המקום שלו. וכל החברים שלו... לא הייתה לו שום סיבה להסכים.
"מאגניום, אתה באמת לא מבין?" אמר פרופסור פליטיק "כל השאגות האלה בזמן האחרון. אלה מפלצות שרצו לתפוס אותך, מסתבר. ליתר דיוק, לאכול אותך. אתה לא מוגן כאן, מאגניום. לעומת זאת, איתם... איתם אתה אמור להיות מוגן"
מאגניום נאלם. איתם אתה אמור להיות מוגן... היום יבואו המגנים... החלומות. הם ניסו להכין אותו. אבל אם החלומות אמיתיים... מה קרה לאמא שלו?
"אמא שלי..." הוא מלמל "היא... יודעת?"
פרופסור מקגונגל הסתכלה עליו. "מאגניום... אמא שלך... מתה. בגלל המפלצות האלה. לא נשארה גופה."
עיניו של מאגניום נפערו. לא יכול להיות... אמא שלו הייתה... אמא. פשוט אמא מדהימה וטובה. היא לא יכלה למות ככה... זה לא הגיע לה... כמה דמעות התחילו לזלוג לו, והוא ניגב אותן במהירות.
"אני מבינה שקשה לך, אבל אתה באמת צריך להזדרז. וגם אני. להתראות, מאגניום" הפרופסור מקגונגל יצאה מהמשרד.
"אממ... כן, בנים... כדאי שתזדרזו. מאגניום..." נראה שפרופסור פליטיק לא ידע מה לומר "פשוט...תדע שגם אותי זה הכה... המוות הזה... היא הייתה אחת התלמידות הטובות שלי... אוי, תראה איך אני נשמע. כמו סלגי הזקן. תשמור על עצמך, ילד"
מאגניום הנהן ויצא מהמשרד. הוא עדיין לא הבין. זה בטח עוד חלום... עוד רגע דון יעיר אותי ויצחק עלי... אבל הוא עדיין היה במסדרון, עם שני הנערים המוזרים.
"אממ... מאגניום?" שאל אחד מהם. מאגניום הסתכל עליו. "אוף, איזה שם. אפשר לקרוא לך פשוט מאג? אז מאג, אנחנו חייבים למהר. איפה אתה ישן?"
מאגניום התחיל ללכת, והם הלכו אחריו.
"מאג, מה אתה יודע על המיתולוגיה היוונית?"
מאגניום נעצר ובהה בו.
"אני רציני. מה אתה יודע עליה?"
מאגניום המשיך לבהות בו.
"מאג, הכל מתחיל מזה. מה אתה יודע?"
"תגיד... אתה הייתי רוצה שרגע אחרי שגילית שאמא שלך מתה, ישאלו אותך על המיתולגיה היוונית?" הוא הסתכל על הנער. מה אכפת לו מכמה אגדות, אחרי שאמא שלו מתה והוא צריך לעזוב את הבית שלו? כל בן אדם אמור להבין את זה.
הנער שתק לרגע. "מאג... זה מה שקרה לי. ותאמין לי שזה חשוב"
מאגניום מצמץ בהפתעה. "אני... אני מצטער" הוא אמר במבוכה.
"זה בסדר. רק תגיד, כמה אתה מכיר את המיתולוגיה היוונית?"
מאגניום המשיך ללכת. "באופן כללי, אוסף אגדות. מספרות על אלים וגיבורים. באגדות יש משפחה של אלים, בעצם, שמתחילה מהאלים הקדמונים יותר, גאיה, טרטרוס ואוראנוס, ולהם נולדים הטיטאנים. לטיטאנים נולדים האלים האולימפיים, ולהם נולדים אלים חלשים יותר. המיתולוגיה מספרת גם על מפלצות מכל מיני סוגים. לפעמים אלים מזדווגים עם בני אדם, ואז נולדים הגיבורים. האלים בני אלמוות ובעלי כוח עצום. וזה הכל, בערך"
"טוב... אז צדקת כמעט בהכל. זה לא אוסף אגדות. זה אמיתי"
מאגניום הרים גבה "ואני צנצנת."
"אני רציני. מאג, גדלת בלי הורה אחד במקרה?"
"אבא שלי מת כשהייתי בן שבע, אם לזה אתה מתכוון"
"הוא היה דומה לך?"
"מאוד. מה הקשר המשפחה שלי עכשיו?"
"מוזר... וקשור מאוד. נכון הזכרת גיבורים שנולדים מאל ובן אנוש? זה נקרא חצויים. אני חצוי. מת' חצוי. אתה חצוי. לכן המפלצות רודפות אחרינו."
מאגניום שתק. זה לא נשמע הגיוני. הפרופסור מקגונגל האמינה להם... אבל איך יכול להיות שזה נכון? אלים חיים ונושמים היו יוצרים הרבה באלגן בעולם, לפחות לפי האגדות.
"מאגניום" הפעם השני -איך הוא קרה לו? מת'?- דיבר "אני יודע שקשה להאמין, אבל זאת האמת. תראה" כל המנורות במסדרון כבו- או שלא. היה חושך מוחלט, אבל עדיין היה אפשר לשמוע את ליחשוש האש.
"מה... מה עשית?"
"אני בן ניקס, אלת הלילה" האור חזר ומת' חייך.
"זה לא ממש הגיוני. היא לא ממש נוהגת להסתובב בקרב בני אדם, לפי האגדות. איך בדיוק היא פגשה את אבא שלך?"
החיוך נעלם מפניו של מת' "היא הענישה את אבא שלי. היא כנראה חושבת שילדים זה דבר רע, והוא הצליח לעצבן אותה"
זה עדיין לא נשמע לו הגיוני, אבל... זה הסתדר. זה היה הסבר שהתאים להכל.
"אז נגיד שאתם צודקים... מה אני?"
"אממ... ההורה האלוהי שלך אמור להכיר בך עד גיל שלוש עשרה. בן כמה אתה?"
"ארבע עשרה וחצי... ו... אגב... איך קוראים לכם בכלל?"
הראשון דפק על הראש של עצמו "איזה סתום אני. אני אילין, ואתה יכול לקרוא לי איל, וזה מתיו שכולם קוראים לו מת'. ולא הייתי עושה את הטעות וקורא לו מתיו"
"מה שתגיד. ובני כמה אתם? או, הגענו"
הוא נקש על הדלת והנשר שאל:
'הוא נושף בעורפך
קרוב ורחוק, מחכה לך
אי אפשר לברוח ממנו
שנים, מחר או היום אפילו
ימשוך אותך אל התהום
ואלייך בא הוא בחלום'
מאגניום נרתע. "איך אתה יודע?"
'אומנית עליונה דואגת לך
ושמה מסר בפי
סמוך על השניים שמאחורייך
והיזהר מבני היופי'
"מה? אומנית עליונה? מי זאת?'
'לא תוכל לקבל לזאת תשובה
ההודעה תמה
אך דע שאמך האהובה
עם האומנית מסכימה'
מאגניום רצה לצרוח עליו ולכשף אותו שלא יוכל לדבר בחרוזים שנה. אמא שלי מתה, חתיכת יצור מטומטם! היא לא יכולה להסכים עם אנשים או לעשות דברים יותר! במקום זה הוא הכריח את עצמו להירגע ושאל " אתה מבינים על מה הוא מדבר?"
אילין משך בכתפיו "בני היופי זה בטח בני אפרודי-" "איל, לשמות יש עוצמה. מתי תלמד את זה?" קטע אותו מת'.
"כן, אמא" אילין גלגל עיניים "בקיצור, תיזהר מהם ותסמוך עלינו. זה מה שהבנתי. ותגיד, למה אין לדלת הזאת ידית?"
"כי צריך לענות על החידה שהוא אמר בהתחלה. מוות" הוא אמר לנשר. הדלת נפתחה, והם נכנסו לחדר המועדון.
"טוב, זה חדר המועדון. אממ, אתם יכולים לשבת כאן... בזמן שאני... אה..." קולו נחנק.
"אורז?" השלים מת' את המשפט. מאגניום הנהן ועלה במדרגות. הוא התיישב על המיטה שלו. כבר לא תישן בה יותר, מאג."שקט" הוא אמר לעצמו. כמה שהוא רוצה להישאר... אבל הם צודקים. אמא שלו מתה, ורודפים אחריו מפלצות מיתולוגיות... אבל הוגוורטס זה המקום הבטוח בעולם! איך יכול להיות שבמקום אחר בטוח יותר מאשר כאן?!? פרופסור מקגונגל אמרה שהוא לא בטוח. היא טועה. תדבר איתה, היא בטח תיתן לך להישאר. מאגניום ניער את ראשו. לא. זה לא יעבוד. הוא צריך לארוז. הוא הוציא את המזוודה מתחת למיטה והתחיל לשים בה דברים- מזכרות, בגדים, ציוד... פתאום ידו נתקלה במשהו קשה. הוא הוציא אותו. מתנת יום ההולדת ארבע עשרה שלו... המתנה שאמא שלו שלחה לו. הפתק עדיין היה מוצמד אליה.
'מאגניום שלי, מזל טוב! לא להאמין כמה שאתה גדול. ארבע עשרה! התלבטתי הרבה, אם לתת לך את המתנה הזאת השנה או שנה הבאה- בדרך כלל נותנים אותה בשנה החמישית, לפני הבגרויות, אבל החלטתי שאתה מספיק בוגר בשבילה. זה אוהל שטח. אני בטוחה שתמצא לו שימוש טוב ;)