התעוררתי באיזשהו חדר קטן. לא ידעתי איפה אני. הייתי בטוחה כבר שאני חולמת אבל העובדה הזאת לא עזרה לי בכלל. הרגע ראיתי את טומי מת ואת ג'וני בפאניקה. בחיים לא ראיתי אותו כל כך מבוהל. לא זכרתי הרבה מאחי אבל אם היה דבר אחד שידעתי עליו הוא היה שלכל דבר יש לו פיתרון. יכולתי לראות את זה שם בעיניים שלו. לא היה לו פיתרון.
אחרי כמה דקות נכנס לחדר מישהו שנראה כבן ארבעים הייתי מבוהלת כל כך לא ידעתי מה לעשות. הייתי בסך הכל בת ארבע. לא ידעתי מה לעשות. הסתכלתי על האיש בדממה והוא לא נראה כמישהו שהולך לשחרר אותי, יותר מזה, הוא לא נראה כאיש נחמד. בעצם, הוא נראה ההפך המוחלט מנחמד. היה לו שיער שחור כמו פחם ועיניים מתות אבל עם זאת עיניים חודרות. אלה היו בהחלט העיניים הכי מפחידות שראיתי בחיים שלי. הייתה לו צלקת מהמצח שלו שנמתחה עד קצה הפה הימני שלו ושיניים, אלוהים אדיריםהשיניים שלו. היו לו חסרות שתי שיניים אחת הקדמית הימנית למעלה ולמטה היה לו חסר הניב השמאלי. השיניים שלו היו צהובות וכשהוא סוף סוף התחיל לדבר היה לו קולנמוך ומלחיץ, בנוסף על כך הוא היה צרוד כאיל והיא עישן במשך כל חייו.
"מצטער ילדה אבל את תהיי כאן למשך כמה זמן" הטון שלו היה מלחיץ, כמו העיניים שלו גם הטון שלו נשמע מת ומה שהכי הלחיץ אותי היה שהוא לא נשמע מצטער בכלל. הוא התחיל להזכיר לי רוצח סדרתי שפעם למדנו עליו בשיעור קרימינולוגיה מה שלא מצא חן בעיניי בכלל. בכלל.
לא הגבתי, רק המשכתי לבהות בו, אחרי כמה דקות כנראה נמאס לו ממני והוא הסתובב ללכת אבל לא לפני שהוא נעץ בי מבט ואמר "בסופו של דבר תיפתחי אלינו, אל תדאגי" כשהוא סיים את המשפט עברה בי מצרמורת בכל הגוף.
אחרי שהאיש המוזר הלך נכנס אחריו ילד שנראה כבן ארבע עשרה. היו לועיניים כחולות שמאוד הזכירו לי את העניים של טומי ושיער שחור כפחם כמו של האיש המוזר, גם הוא היה דומה לשל טומי. דבר זה העביר בי צמרמורת. הילד לא אמר כלום אבל התקרב אליי בצעדים גדולים והושיט את ידיו אליי. הוא הרים אותי ולחש לי "אנחנו הולכין להיות כל כך קרובים..."
"אאאהההההה" התעוררתי בצעקה חדה שהבהילה את טומי נורא" מה קרה? טומי שאל ונראה מבוהל, החלום היה כל כך רע וכל כך מציאותי שהייתי חייבת לספר לו עליו. בתחילה פניו היו אטומות אך בסוף הסיפור הפנים שלו החווירו מעט, באופן כמעט בלתי מורגש.
"אל תדאגי זה רק חלום" יכולתי לראות שגם הוא נבהל, ואיך לא?
הייתה שתיקה קצרה שאני שברתי "מתי מגיעים?"
"עכשיו"
"איפה אנחנו?"
"במקום רחוק שאף אחד לא יוכל למצוא אותנו. אני כל כך מצטער שסיבכתי אותך בזה אלי"
"זה בסדר. אני כבר לא כועסת" ואיך יכולתי? ברגע זה הוא האדם היחיד שנשאר לי בחיים. לא יכולתי להודיע לחברים שלי שאני לא אוכל לבוא ואפילו לא יכולתי לדבר איתם כי היינו צריכים לזרוק את הפלאפונים שלנו.
"אל תדאגי בקרוב נהיה מוגנים" טומי אמר בזמן שעלינו למעלה לכיוון החדר שבו נלון.
****
בבוקר התעוררנו והכל היה שקט נחנו קצת והלכנו למכולת לקנות דברים. כל התכניות שלנו התבטלו נכון לעכשיו, עד שטומי יימצא פיתרון למצב שלנו.
****
עבר יום ועוד יום ועוד יום, היינו במצב הזה כבר כל כך הרבה זמן, בכבר כמה חודשים שאנחנו מנהלים את אורח החיים הזה.
היום הוא יום ההולדת שלי וטומי הבטיח שבפעם הראשונה מזה זמן מה נצא אבל הוא אמר שקודם כל הוא צריך לארגן כמה דברים ושאני צריכה להישאר כאן ויצא החוצה. אחרי כמה שעות הדלת נפתחה ואמרתי "טומי שכחתי להגיד לך אבל אנחנו צריכים גם..." הרמתי את הראש שלי והופתעתי לראות מישהו מול הפנים שלי, לא הכרתי אותו אבל היה ברור לי דבר אחד, הוא לא היה טומי.
YOU ARE READING
לגמרי לבד (גמור)
Actionאלי תמיד הייתה לבד. תמיד היא ואחיה היא לא הכירה שום דרך אחרת לחיות, שום דבר אחר מלבד זה. כעת, כאשר היא בת 15 הכל מתגלה, כל מה שהיא האמינה בו נעלם והדבר היחיד שהייתה בטוחה בו מתברר כלא נכון.
