הכל התחיל לפני יותר מחשע עשרה שנה. ביום שבו נולדת. כמו שאת יודעת אמא שלנו מתה, אבל את לא יודעת למה. שאלנו את הרופאים אם הייתה איזושהי דרך להציל אותה והם אמרו שאם היא הייתה מאבדת דם רק ממקום אחד ולא משני מקומות בו זמנית, היא כנראה הייתה חיה היום. אני לא יודע אם "טומי" סיפר לך אבל מישהו ניסה לגנוב לנו משהו מהאוטו ואמא שלי שהתקרבה אל האוטו מלווה באבא שלי ראשונה, נדקרה על ידי האיש הזה. לא דיענו מי זה אבל עכשיו יש לי חשדות, כמובן שאני לא הולך לספר את זה למשטרה, סיפור החיים שלנו... טוב הוא קצת מורכב מדי ולערב את המשטרה ידרוש מאיתנו להסביר הרבה דבים שאנחנו לא ממש יכולים.
האיש התכופף כדי חהתחמק מהאגרוף שאבא שלי עמד להחטיף לו ובגלל שהיה למטה, כל מה שהצליח לעשות היה לדקור את אמא שלי ברגל. למשפחה שלנו אף פעם לא היה מזל, וכמובן שאמא שלי הייתה צריכה ללדת באותו היום.
את שאר הסיפור אני מתאר לעצמי ש"טומי" סיפר לך אז בואי נדלג ישר ליום שבו ברחנו מהבית של המאמצים שלנו. טומי ניגש אליי ושאל אותי מה נעשה, איך נברח. בכנות, לא הייתה לי כל כך תכנית אבל הייתי חייב להרגיע אותו כדי שגם את תהיי רגועה. תראי מאז שהיית קטנה, מאז שנולדת בעצם, היית מאוד קשורה לטומי, אני לא יודע איך להסביר את זה אבל זה היה המצב, ובגלל שישנתם באותו חדר לא הייתי יכול להלחיץ אותו, היית מרגישה את זה ונלחצת גם את. היית אז רק ילדה קטנה, בת ארבע אבל עדיין היית חכמה לגילך, למען האמת בחיים לא פגשתי מישהי חכמה כמוך.
בכל מקרה הרגעתי את טומי והתחלתי להמציא תוכנית באותו הרגע בהתחשב בעובדה שלא הייתה לי דרך להתחמק מזה. תכננו לצאת לבית הספר שנינו, כמובן שזה היה מספיק אבל לא תכננו להשאיר אותך מאחור, אין סיכוי, לקחנו אותך איתנו בדיוק כמו היום הזה בבית החולים שלקחנו אותך איתנו.
אז כמו שאמרתי שנינו הלכנו לבית ספר, וכמו שלא התכוונתי להשאיר אותך לאחור לא התכוונתי לתת לטומי להיכנס שוב אז אמרתי לו לחכות לנו בחוץ בזמן שאני ירדתי למרתף להביא אתך. אני באמת לא מבין איך אנשים יכולים להיות כאלה רעים, לכלוא ילדה קטנה , תינוקת כמעט בכלוב?!
אחרי שהוצאתי אותך משם התחלנו ללכת לכיוון התחנה של האוטובוס, תכננו לנסועע כמה שיותר רחוק, להתרחק משם כמה שיותר מהר. אבל כמו שאמרתי, למשפחה שלנו אף פעם לא היה מזל. הלכנו לכיוון תחנת האוטובוס, אני הלכתי לידך והחזקתי לך את היד וטומי רץ לפנינו, הוא רצה להגיע לתחנה כמה שיותר מהר, הוא תמיד היה כזה, הוא אהב לרוץ, אהב להשתולל. הוא בדרך עבר ליד אוטו והוא התחיל להשמיע צפצופים והאזעקה שלו התחילה לפעול.
לא ציפיתי לזה, לא ציפיתי לזה בכלל, פתאום שמעתי בום, קול של פצצה מתפוצצת וכל מה שנשאר מטומי היה יד פה ורגל שם, אח שלנו התפוצץ אלי, טומי נהרג שם, לפני אחת עשרה שנה.
YOU ARE READING
לגמרי לבד (גמור)
Actionאלי תמיד הייתה לבד. תמיד היא ואחיה היא לא הכירה שום דרך אחרת לחיות, שום דבר אחר מלבד זה. כעת, כאשר היא בת 15 הכל מתגלה, כל מה שהיא האמינה בו נעלם והדבר היחיד שהייתה בטוחה בו מתברר כלא נכון.
