מי שאני | ספר ראשון- סגולת הקשת

פתח דבר

העיר הייתה חשוכה בשעת הלילה. הרחובות היו ריקים, החנויות היו סגורות, אנישים לא הלכו ברחובות. הכל היה ריק. רק דמות אחת כהה חלפה ביעף על פני החנויות והבתים לכיוון העצם הגבוהה שבקצה העיר.

הדמות הגיעה לטירה הגבוהה ופנתה לעבר הדלת הראשית. כשהשומרים ראו אותה הם הטו את חניתם. ''פורץ!'' אחד השומרים אמר. ''פריצה!''. השומר השני תפס את האיש לבוש השחורים.

הדמות הרימה את ידה וחשפה טבעת כסופה פשוטה. השומר מיד הרפה מזרועו. ''א-אדוני!'' הוא ציפצף. ''אני מ-מ-צטער!''

''תחסוך ממני את זה'' קולו של האיש היה שקט ומסוכן. ''תן לי להכנס, אני רוצה לראות את הקיסר.''

''כמובן, אדוני. בבקשה, אדוני.''

הדלתות נפתחו לרווחה, והדמות צעדה בשקט לאחוזה.

                                                                                          ***

''איחרת'' רעם קולו של הקיסר, אשר היה ילדותי במידה משונה.

''השומרים שלך עיכבו אותי'' הדמות שמרה על קור רוחה. ''אתה באמת חייב להגיד להם להפסיק עם זה כל פעם.''

''הם פשוט משועממים.'' ענה הקיסר. ''כבר שנים שלא היה לנו פורץ''

''ברור'' ענתה הדמות. ''הרי כולם מפחדים ממך''.

''בצדק'' ענה הקיסר בסיפוק.

שתיקה.

''נו, יש לך מידע?'' שאל הקיסר לבסוף.

''בהחלט, הקיסר''

שתיקה.

נו?'' שאל הקיסר בחוסר סבלנות.

''היא עוברת לבית ספר בתחילת שנת הלימודים הבאה.''

''לעזאזל!'' הקיסר זרק את כוסו לצד השני של החדר. הדמות שמרה על קור רוחה.

''לך, לך מפה!'' צעק הקיסר בקולו המשונה. ''לך ואל תחזור!''

                                                                                                         ***

''הוא אמר לך לא לחזור.'' אמר השומר בסיפוק כשהדמות יצאה מהטירה.

''אה, אני עוד אחזור.'' ענתה לו הדמות. ''הוא תמיד קורא לי לחזור.''