מי שאני | ספר ראשון- סגולת הקשת

פרק שני

המכונית של אמיר נכנסה למגרש החניה מלאת אבק. כשהאבק התפזר ראיתי כביש והרבה עצים, אבל שם זכר לבניין כלשהו.

''פה את יורדת.'' אמר אמיר.

''אתה לא מסיע אותי עד לבניין הבית ספר?''

''לא''

''אתה מוכן לספר לי למה?''

''לא''

יצאתי מהמכונית. אמיר גם יצא ועזר לי להוציא את חפצי מתא המטען. השתררה שתיקה. הבנתי שכרגע אני נפרדת מאמיר להרבה מאוד זמן. אולי לתמיד.

לא ידעתי מה אני מרגישה לגבי זה. אני ואמיר אף פעםלא היינו קרובים אחג לשני. מבחינתי הוא היה הארוס החתיך והמסתורי של סלינה. אבל אחרי שסלינה נרצחה, הוא היה האדם היחיד הקרוב שנשאר לי. כמעט. היה גם את הארי.

כיחכחתי בגרוני. ''להתראות''

התחלתי ללכת, אבל לפני שעשיתי יותר מתריסר צעדים אמיר משך אותי אליו לחיבוק. התנשפתי בהפתעה. לא ידעתי איך להתייחס לזה. ''אני יודע שאת לא מחבבת אותי במיוחד. אבל את חשובה לי. באמת, מאוד.'' רציתי למצוא משהו שנון להגיד אבל לא מצאתי, אז פשוט טבעתי בחיבוקו. אף פעם לא היינו קרובים, אבל בכל זאת אתגעגע אליו.

                                                                                              ***

השביל היה מאוד מפותל. הוא היה בהרבה סיבובים מורכבים ופניות. הפסקתי לספור את הפעמים שבהן אני גיליתי שהשביל לא מוביל למקום שאני צריכה וחזרתי על עקבותי.

''למה לעזאזל אין מפה במקום הזה?'' מילמלתי לעצמי.

באותו רגע נכנס לשדה ראייתי בניין אפור מלא חלונות. 'אני מצטערת...'  חשבתי לעצמי. 'אבל זה נראה כמו בית ספר ממש ממש מדכא....'

בכניסה היה כתוב:'ברוכים הבאים לאקדמיה לבני נוער, צ'יירלסטון!'

''הם קורראים לעצמם אקדמיה.'' אמרתי. ''פלצנים.''

בכניסה עמד גבר בגיל העמידה. שערו השחור האפיר בצדדים. היה לו חליפה מפוארת שהסתירה את קרסו הקטנה.

''מיס בראון.'' הוא נראה באמת ובתמים שמח לפגוש אותי. ''נחמד להכיר אותך.''

''אתה המזכיר?'' שאלתי.

הוא נראה נעלב. ''אני המנהל.''

''הו'' הרמתי את גבותי בהפתעה.''ולמה לעזאזל אתה מלווה אותי?''

''כל שאר אנשי הצוות מלמדים'' הוא חייך חיוך נעים. ''אני מר גוטרין''

'אכפת לי...' חשבתי.

''ברוכה הבאה לאקדמיה לנוער צ'יירסטון!''