מי שאני | ספר ראשון- סגולת הקשת

פרק ראשון

האם פעם תהיתם למה כשמסתכלים מהחלון של המכונית מרגישים כאילו העולם זז?אה, זו רק אני?

טוב, לא חשוב.

הרגשתי ככה לפחות כשאמיר הסיע אותי לבית ספר החדש. איך קראו לו? צ'ייבלרסטון. אחד מביתי הספר הכי גרועים שהאנושות יכלה ליצור. לפחות חשבתי ככה בזמנו.

''אני חייבת ללכת לשם?'' אני שאלתי את אמיר אולי בפעם העשירית באותה שעה.

''אני אומר לך, לוסי,'' הוא ענה לי בקול רך. ''יהיה לך קל יותר שם להתמודד עם כל מה שקרה.''

''אני אומרת לך. אני מעדיפה להתמודד עם זה בבית, עם הארי'' קולי נחנק מאמירת שמו.

אמיר הניח יד מנחמתץ על כתפי ואני הדפתי אותה. אני לא רציתי שום הפגנות חיבה באותו רגע. רציתי להיות קשוחה. כי אם אני לא יהיה, אני אשבר.

''אני יודע.'' אמיר אמר לי. ''אני יודע שאת רוצה להשאר בבית. אני אני פשוט לא יכול להשאיר אותך שם.''

''למה?'' אני שואלת אותו, אף על פי שאני יודעת את התשובה.

הוא נאנח אנחה עמוקה. ''כי שם אבא שלך לא יוכל למצוא אותך.''

''איך אתה יודע?''

''כי הוא יודע שאני בחיים לא ישלח אותך לשם''

''כי...''

אמיר קפץ את שפתיו. ''לא חשוב.''

שתיקה.

''מה אכפת לך שאני בחיים בכלל?'' אני שאלתי. ''תמיד הפרעתי לך.''

השתררה שתיקה ארוכה כזאת עד שהייתי בטוחה שהוא לא יענה, אבל בסוף הוא אמר בקול שקט:''כי הבטחתי לסלינה.''

קפצתי כל כך חזק, שראשי נחפק בתקרת המכונית. בעיניים דומעות גירדתי את מקום הפגיעה ושאלתי אותו:''אתה מה????''

''הבטחתי לסלינה.'' קולו היה רגוע את ידיו האוחזות בהגה רעדו. ''כשהיא הייתה בבית חולים, באתי לבקר אותה- ולפני שאת קופצת עלי, היה שם ביקור רק לאדם אחד-- היא-היא הייתה עדיין מאוד חולה. והיא הייתה בטוחה שהיא הולכת למות. אז-- אז היא ביקשה ממני לשמור עלייך אם היא לא תחזור.'' דמעה יצאה מעינו ועשה את דרכה אל סנטרו. הוא ניגב אותה.

''אני-- טוב.... תודה....''

הייתה שתיקה עד סוף הנסיעה.