מסעותיהם של מאג' וריימו

חלק 5- מאג'

ט'וקין ואוקי ישבו להם באורוות בנוחיות, מותשים מהיום הארוך אך מבולבלים עד מעוד ובוודאות מודעים לחסרונה של אחותם הגדולה.
נעלתי את דלתות האסם והסתובבתי אל פול ולי שעמדו בשקט לצידי, שבורים בדיוק כמוני מהיעלמותו המסתורית של ריימו.
היה ברור שבשלושת ראשינו עוברת מחשבה טורדנית אחת ויחידה ההתקפים.
ההשלכות לכך שריימו יקבל התקף שכזה על גבה של דרקונית רזה כמו קול בזמן שהוא מרחף באוויר מעל שריפה מטורפת היו ברורות. הוא יכול היה לא להתעורר שעות, ימים, שבועות. ואם הוא נפגע או נשרף בנפילתו אולי אפילו... לנצח.
וזה באשמתי. לגמרי באשמתי. אני השארתי אותו שם לבד בלי לחשוב על ההשלכות. אני מטומטם. ועכשיו הבנאדם האהוב עליי בעולם כולו, חברי הטוב ביותר, אהובי. יכול להיות מת. בגללי.
כנראה שפול הבין את מחשבותיי כי הוא התקרב אלי והניח יד על גבי, ידו הייתה מוצקה וגדולה כמו ידו של ריימו אך גם כל כך שונה ממנה.
"מאג', אני רוצה שתדע שלא משנה מה יקרה זאת לא אשמתך ואנחנו כאן איתך, אתה יכול לדבר איתנו על הכל." הוא אמר בקול כבד. גיחכתי בליבי, הוא חושב שהוא מבין אבל הוא לא. אני לא יכול לדבר איתו על הכל כי אף אחד לא יבין. אף אחד חוץ מריימו.

הכפר שלנו לא היה מקום פתוח במיוחד או מקבל, יש דברים שמותר ויש דברים שאסור. גבר שאוהב גבר זה בהחלט אסור. בעיקר כאשר סבא שלך הוא חכם הכפר והומופוב ידוע, כמו סבא של לי ופול. הם גדלו על סיסמאות כמו "כשבן אוהב בת" או "כשהיו לך אישה וילדים" או "הומואים נשלחים לגיהינום". הם לא יבינו, כי זאת לא אפשרות בשבילם להבין. ואני לא יכול לגרום להם להבין.

עליתי על האופניים שלי- יכולתי לקחת את אחד הדרקונים אבל עבר עליהם יום ארוך והם מעדיפים לישון באסם ולא בחלקה שמאחורי ביתנו.
"אתה רוצה טרמפ על הגב של ייר?" קרא מאחורי פול,
"לא, אני צריך להיות קצת לבד." אמרתי והתחלתי לדווש.

במשך כל הנסיעה רק מילה אחת רצה בראש שלי.

באשמתי.

כשהגעתי הביתה אמא שלי ישבה על הספה, גופה הדק קפוץ, כוס מלאה בקפה מהביל בידה ואצבעותיה הצבועות באדום תאמו את צבע הספל באופן כמעט מושלם. רגלה רועדה בלחץ. שיערה החום אשר היה הדבר היחיד שירשתי ממנה מבחינת מראה היה אסוף לגולגול לחוץ ושיערות סוררות קטנות קפצו ממנו באזורים שונים.
כשהדלת נסגרה מאחורי היא קפצה וקמה לכיווני- הקפה בספל זז במידה מסוכנת וטיפה קטנה אחת זלגה על ידה, היא ליקקה אותה מהר בחוסר מודעות.
"מאג'! ריימו! איפה הייתם? אתם יודעים מה השעה עכש- מה קרה? איפה ריימו?" כשקלטה שאני לבדי אמא נראתה מודאגת אפילו יותר.
"הייתה שריפה ביער, ריימו... נעלם" אמרתי, מנסה לא לפרוץ שוב בבכי ליד אמא שלי. יד אחת שלה זינקה לפיה, השנייה הניחה ברעד את הספל על השולחן הקטן לצד הספה, עיניה גדלו באימה, והיא רצה לחבק אותי.
"אני יודעת שהוא היה כמו אח בשבילך ואתה דואג שלו אבל הכל יהיה בסדר, אני מבטיחה" היא אמרה לי, כמו אח שלי, בדיחה טובה. אבל כמובן שלא אמרתי את זה בקול רם.
"לך להתקלח, ואני אכין לך משהו לאכול. מתי פעם אחרונה אכלת היום?"
הפיקניק היה אמור להיות הארוחה הרצינית הראשונה שלי באותו היום, ופספסתי אותו. משכתי בכתפיי, לא רציתי שהיא תדע על הפיקניק- היא אישה חכמה ואני מפחד שהיא תסיק מסקנות. אמא שלי היא אחת הנשים הכי מבינות ופתוחות בכפר הזה אבל לא מספיק.
אמא מיהרה למטבח ואני נכנסתי להתקלח.

כשיצאתי מהמקלחת ישבתי ליד שולחן העץ הקטן ואמא הגישה לי צלחת מלאה בסלט וקערת עדשים אך ידי כל כך רעדו וגופו כל כך כאב שלא הצלחתי להביא את עצמי ללאכול אותם.
כשהיא יצאה מהחדר כדי להתקשר לשריף ולסדר משלחת חיפוש זרקתי את תוכן הצלחת לשק הזבל בפינת החדר וגררתי את רגלי לחדרי- שם ישבתי ער במיטה, מביט במיטתו של ריימו שהונחה בצד השני של החדר הקטן.
ריימו בקושי ישן בה בשבועות האחרונים, לעיתים ישנו בביתן שבחווה, לעיתים נשארנו ערים והעברנו את הזמן עם לי ופול ובשאר הזמן היינו מתכרבלים יחד במיטתי שהייתה גדולה יותר במקצת. הוא היה עובר למיטתי בשנייה שאמא שלי הייתה נרדמת ולא יכלה לתפוס אותנו.

לא הצלחתי להירדם- שינה נראתה כדבר מוזר כשלא היה לי את ריימו לידי, השמיכות העבות לא דמו לחום גופו האוהב והמיטה הרגישה קלה יותר בלי משקל שני נערים עליה. רק כשהזריחה החלה לעלות העייפות התחילה להשתלט עליי והכניעה אותי לתנומה קצרה. איתה- באו הסיוטים.

חיבקתי את גופו השרירי של ריימו מאחור ונשקתי נשיקות קלות לצווארו. הוא צחק והמשיך להתרכז בדרך. רכבנו על גבה של סוב הזקנה. מוזר- הייתי בטוח שסוב מתה.
"ריימו?" אמרתי בין נשיקה לנשיקה,
"מה?" הוא שאל בקול רך
הנחתי את ראשי על כתפו הרחבה והמוצקה "אני אוהב אותך."
"גם אני אותך." ענה.
נשמתי נשימה עמוקה ועצמתי את עיניי. ואז נשמעה צרחה.
מיהרתי לפתוח את עיניי ומצאתי אותנו עפים מעל היער והוא עולה בלהבות, ריימו נפל מגבה של סוב והוא תופס בידי בשיא הכוח בעוד שאר גופו מתנדנד באוויר.

"מג'רור! מג'רור תחזיק אותי!" ריימו התחנן,
"אל תקרא לי ככה! אני לא הוא! אני לא מג'רור! אני רק מאג'!" עניתי, מחזיק בידו הגדולה בשתי ידי הקטנות.
"פשוט תעזור לי לעלות!" הוא צעק.
ואז אני לא יודע מה קרה אבל צחוק התחיל לעלות מפי בלי רצוני, צחוק עמוק ונוראי שלא דמה לקולי האמיתי בכלל. צחוק שלא שמעתי שנים.
ידי התרחבו וקומתי גבהה, שיערי התארך והבהיר עד שהיה בלונדיני לגמרי, תווי פני נשארו כמעט זהים חוץ מקמטים שנחרשו בהם במקומות מסויימים והם התבגרו במעט. עדיין החזקתי בידו של ריימו אבל אז מילים נוספות יצאו מפי- שכבר לא היה הפה שלי אלא פיו של בן אדם מבוגר ששנאתי יותר מכל בן אדם אחר.

"להתראות ילד, נראה אותך בגיהינום" ועזבתי את ידו הדקה של ריימו. והוא נפל אל הלהבות.

ואז הכל נעלם ויכולתי לשמוע רק קול חלוש ממלמל "קוראים לי ריימו, אני מצטער שנתקעת איתי. אתה לא חייב לתת לי לישון בחדר שלך. אני פשוט אלך, סליחה על שהרסתי את יום ההולדת שלך" זה היה קולו של הנער הצעיר שהיה ריימו לפני שלוש שנים, בפעם הראשונה שנפגשנו.

"מ-מזל טוב"