מסעותיהם של מאג' וריימו

פרק 4- ריימו

"מבוך?"

מאדיאן הביטה ברגליה לרגע ושיחקה עם קצה רגלה היחפה בשכבת החול שכיסתה את רצפת האבן "אני חוששת שכן... בזמן השריפה, נקענו בין העצים הבוערים. ניסינו לצאת מהיער אך הדרך הייתה חסומה בחומה של אש אז החלטנו לרוץ לאזור ביער שעדיין לא בער ולחשוב על תוכנית משם. בחיפושינו אחר מקום בטוח נפלת על אמבר. הדרקונית שלך ניסתה להציל אותך אך אחת מכנפיה נשרפה והיא נפלה לאדמה לא מסוגלת לעוף."
הבטתי בקול, רק עכשיו שמתי לב שהיא מקפלת את כנפה השמאלית לבטנה בכאב, באמצע הכנף נפער חור גדול ושחור שנעטף בפיסת בד לבנה ארוכה- חלקהן השני של השמלות של מאדיאן ואמבר.
התכופפתי אליה במהירות וחיבקתי את הדרקונית המסכנה, היא נשפה אוויר קר מנחיריה על פניי- סימן לכך שהיא בסדר.
הבטתי במאדיאן, והנחתי את ידי על ראשה השפוף של קול.
"תודה רבה על שטפלתן בדרקונית שלי בזמן שהייתי מחוסר הכרה, אני מודה לכן מעמקי ליבי. אבל, אם אפשר לשאול... איך הגענו לכאן?"
מאדיאן הפנתה שוב את ראשה לכיוון אמבר, ואז חזרה והביטה בי.
"בזמן שרצנו ביער בחיפוש אחר דרך יציאה הגענו לקרחת יער קטנה שבמרכזה עמדה דלת. סתם כך. דלת שלא מחוברת לדבר והאש סגרה עלינו מכל הכיוונים-"
"אז עברנו בדלת והגענו למבוך." אמבר השלימה את המשפט בשבילה.
"דלת? דלת באמצע שום מקום? שפשוט הובילה למבוך הזה?" הבטתי בהם מבולבל, הן רק הנהנו בשקט. "איך ידעתן שזה יעבוד?"
"אמ..." מאדיאן התחילה לענות אך אמבר קטעה אותה שוב, "לא ידענו! פשוט קיווינו, לא הייתה לנו שום אפשרות אחרת." היא אמרה ומיהרה להפנות את ראשה ולא להביט בנו אך יכולתי לראות שמעבר לשערה השחום סומק השתלט על לחייה.
"בולשיט! זו המצאה! רק בסיפורים דברים כאלה קוראים! ורק לאנשים כמוני!" התעצבנתי וניסיתי לקום. אני לא מתכנן להישאר עם הבנות המוזרות האלה במבוך המוזר הזה שמגיעים אליו דרך דלת באמצע היער.
"אני חוזר הביתה." אמרתי ועשיתי את הטעות של לקחת צעד מהיר במצבי הכועס והנסער, ועל מוחי השתלטה הפרנויה ונפלתי שוב לרצפה. מחוסר הכרה. שוב.

ההתקפים האלה באים ושבים, אני שונא אותם. השנים האחרונות היו רגועות יותר, גרתי בכפר יחד עם משפחתו של מאג' וההתעלפויות הופחתו משום שלחץ אמיתי תקף אותי פחות.
מפעמיים בשבוע ההתקפים עברו לפעם בחודש. בעזרת מנוחה מרובה והרבה מאד תרופות וסמים רפואיים שונים שנדחפו לי לפה בכל הזדמנות יכולתי לחיות חיים כמעט נורמליים. גרתי בבית טוב, עם משפחה מאמצת טובה, היה לי חבר אוהב, דרקונית משלי והרבה לימודים.
רק לי דבר כזה יכול לקרות! אחרי כל ההשקעה שלי והניסיון שלי להחזיר את החיים שלי למסלול הייתי חייב להתעלף על שתי משוגעות באמצע שריפה ביער ולהגיע למבוך מפגר. מי יודע מתי אני אראה את החדר שלי שוב, את הכיתה שלי שוב, את התרופות. ואת מאג'.
אם אי פעם בכלל אזכה לראות אותם שוב.
אבל אני לא אתן למחשבות האלה להציף לי את הראש, קום! קום ריימו! אתה צריך לקום! אם לא בשבילך אז בשביל מאג'... קום!