I Still Miss You

פרק 6

ידעתי מהרגע שחזרתי אתמול בלילה שלמחרת בבוקר מחכה לי שיחה עם ההורים, כי בכל זאת אף הורה לא יסכים לכך שהילד שלו יחזור הביתה ב3 בלילה מבלי להודיע לפני.
כשיצאתי מהחדר שלי והלכתי לכיוון המטבח ראיתי בברור איך היא מסתכלת עלי במבט כועס תוך כדי שהיא שותה את כוס הקפה שלה.
כשפתחתי את הדלת של המקרר אבא הופיע גם במטבח והבנתי שברגע ששניהם יהיו איתי באותו החדר הם ינזפו בי ויאשימו אותי על כל הטעויות הקטנות שעשיתי אתמןל בלילה.
״הערב את לא יוצאת״ אני שומעת את אבא אומר מאחוריי ובדיוק כשאני מסתובבת להסתכל עליו אני רואה את שני הפרצופים הכועסים שלהם מביטים ישירות אלי.
״אבל בערב אני הולכת לסרט עם ג׳ייד, מולי, ג׳ים ולוקאס״ אני מרימה את הקול.
אין שום מצב בעולם שאשב בבית כשקבעתי עם החברים שלי לצאת.
אין שום מצב בעולם! פשוט אין!.
״קבענו אתמול בערב שבשעה 11 בלילה את בבית אבל משום מה לא היית, גברת צעירה. לא ענית לטלפונים שלנו ולא החזרת לנו הודעה שהכל בסדר או שאת מתעכבת. ורק בשעה 3 בלילה אני שומעת את הדלת נסגרת. זה לא מקובל עלי רוזלי, בכלל לא מקובל עלי.״ אמא כועסת, בדיוק כמו שחשבתי שתהיה.
״אני מצטערת״ אני אומרת ואפשר לשמוע עלפי הקול שלי שאני באמת כזאת.
״ולכן את מרותקת״ אבא מתפרצץ.
״אבל..״ אני באה להגן על עצמי אבל הוא לא מאפשר לי.
״לכל השבוע את מרותקת!״ הוא קובע ויוצא מהמטבח ואפילו לא מאפשר לי לדבר.
״אני מצטערת אבל אני איתו״ אמא אומרת ויוצאת גם היא.
זה כלכך מכעיס אותי. כלכך מרגיז אותי.
הם לא יכולים פשוט להושיב אותי בבית ולכפות עלי לא לצאת עם חברים!.
אני מסתכלת על השעון שעל התנור ורואה שהשעה 8 וחצי בבוקר.
הדלת של הבית נטרקת ואני יודעת שההורים ה׳נחמדים׳ שלי כבר לא בבית.
אני לוקחת את התיק שלי וטורקת אחרי גם את הדלת.
אם הם כלכך רוצים לעשות לי בכוונה ואפילו לא לנסות להתגמש או להבין אותי אז אני לא אתן להם לעשות כרצונם.
אני אמנם בת 18 ורק בעוד 3 שנים אהיה באמת עצמאית ואף אחד לא יוכל להגיד לי דבר, אבל עד אז אעשה מה שאני רגילה לעשות עם ההורים שלי... אני אמרוד בהם.
לקחתי את התיק יחד איתי כדי שלא יחשבו שנשארתי בבית או שברגע שיחזרן יבינו שהייתי כבר בבית ויצאתי, והלכתי את במורד הרחוב שלי.
אני לא חושבת פעמים ברגע שאני מלצלצלת בפועמון של האחוזה הגדולה ומחכה שיפתחו לי את הדלת.
״רוזלי יקירתי!״ קוראת ג׳נה, אמו של לוקאס, כשפתחה לקראתי את הדלת.
״היי״ אני מחייכת חיוך מזוייף כדי שלא תחשוד בכעס ובעצבים שאני נמצאת בהם בגלל השיחה שהייתה לי עם ההורים.
״איפה לוקאס?״ אני שואלת.
הקול שלי נהפך לצרוד קצת, אני מרגישה את הדמעות מצטברות לי מבעד לעיניים ואני ממהרת להעלים אותם.
הדמעוץ שבאות לי בדרך כלל כשאני עצבנית ועצובה.
״הוא בחדר יישן״ אומרת ג׳נה.
היא רגילה לכך שאנחנו קרובים אבל ראיתי את ההיסוס על פנייה כשלא אמרה מילה כשניגשתי אל החדר שלו בקומה העליונה.
אני חושבת שהיא רצתה למנוע ממני ללכת לחדר שלו אבל מיהרתי ללכת לפני שתגיד לי משהו.
כשאני סוגרת אחרי את הדלת של החדר אני לא רואה כלום.
פשוט שום דבר.
אני צועדת לאט ובשקט אל הכיסא שנמצא ליד השולחן ושם אני מניחה את התיק שלי.
אני מתקרבת בשקט אל המיטה שלו ומטפסת לאט ובשקט לצידו ומזיזה את השמיכה כדי שתחסה גם אותי.
לוקאס מרגיש שמישהו לידו ואני שומעת אותו לוחש מי זה.
״זאת אני״ אני לוחשת בחזרה ומרגישה את העיניים שלו נפתחות בשניה.
״רוזלי?״ הוא שואל. לא מאמין למשמע אוזניו.
״כן״ אני לוחשת.
הוא מרים את השמיכה ומחסה אותי גם. מקרב אותי אל גופו החמים והנעים.
החזה שלו חשוף בפני ואני מרגישה בברור את העור הנעים שלו כשהוא מחבק אותי.
לוקאס מחבק אותי מחזק ומעביר לי תחושה שהוא איתי, שאיני לבד.
הדמעות עולות שוב מבעד לעיניי ומבלי שאני שמחה לב הן זולגות ואני מתאמצת לא להשמיע שום קול של בכי אבל זה יוצא ממני.
לוקאס הבין שקרה משהו, והוא פשוט מחבק אותי חזק יותר ושנינו נרדמים.