בת אפולו | פאנפיק על פרסי ג'קסון

פרק שלוש עשרה- דודה ג׳יין

נ.מ סמי 🌊
----------------------------------------------
ברגע שנכנסנו ילד קטן עם שיער שחור ועיניים
כחולות קפץ בכיסאו בצעקה. זואי ואני הורדנו את
הנשק. אישה עם אותו שיער שחור מבולגן ועיניים
כחולות כמו הילד הציצה מהחדר הסמוך, אוחזת סיר
ומערבבת את תכולתו. זואי הביטה בה בכעס ואחיזתה
התהדקה על הקשת שלה. ״דודה ג׳יין?״ היא
סיננה מבין שיניה, ההילה מסביבה זוהרת כולה.
״איפה אמא שלי?״ האישה, ג׳יין כנראה, הניחה
את הסיר על השולחן. ״היא בחדר שלה.״ היא
משכה בכתפיה ואנחנו עברנו במסדרון. ״אמא,
למה לא סיפרת לה שהמפלצת לקחה אותה?״
נשמע קול הילד מרחוק. זואי עצרה במקומה
בפתאומיות ורצה חזרה לחדר האוכל, ואנחנו
רצים אחריה כדי למצוא אותה עם קשת שלופה,
חץ מכוון אל הדודה שלה. ״היא מה?!״ ״היי,
היי!״ הורדתי את הקשת של זואי בעדינות, לקחתי
סיכון והבטתי בה, כולה זוהרת באדום. נראה
לי שזה מסמן שהיא ממש כועסת. ״אנחנו נציל
אותה.״ חיבקתי את כתפה הבוערת והאור דעך עד
שהיא נעמדה שם בזוהר הרגיל והמהמם שלה. פניתי
לג׳יין. ״איפה היא?״ שאלתי. ״היא לא נלקחה
רחוק. היא כאן במרתף, לכודה עם איזה טטפיס.״
״אלפיס.״ סיננה זואי, שהחזירה את הקשת שלה
לצורת שרשרת. ״בואו..״ היא יצאה מהחדר
בסערה והובילה את שלושתינו למרתף; חדר
תת-קרקעי צר וארוך, מלא מכונות מטרטרות
לאורכו, מה שמשאיר מעבר די צר ללכת בו.
בקצה החדר התווכחו שתי גורגונות, שמאחוריהן
זהר בוהק בצבע תכלת. ״אלפיס מאחוריהן.״
לחשה זואי. ״ליאו, רייצ׳ל- אתם תביאו את אלפיס
בזמן שסמי ואני נסיח את דעתן ולא משנה מה-
אל תחזרו עד שאלפיס לא איתכם.״ ליאו ורייצ׳ל
הנהנו והתגנבו מעל המכונות הגבוהות אל אלפיס.
״בואו נעשה את זה.״ אמרתי לזואי ושנינו שלפנו
נשק, והבוהק מחרב הארד השמימי של שתינו
משך את תשומת ליבן (השרשרת של זואי הפכה
לחרב). ״חצוייםםם.״ הן ליחששו, חושפות פה
מלא ניבים וטפרים ארוכים. ״אל תדאגו.״ חייכה
זואי ופנתה אליי, עיניה סורקות אותי בצבע מוכר.
אוי לא. ״אני אמרתי שאני אנקום, ואני אנקום
עכשיו.״ היא כיוונה אליי את החרב שלה.