מארינוס עמד על הקצה, עירום כביום היוולדו, והביט אל תוך החשיכה. לפניו השתרע ים סוער ואפל, וגלים בגובה עשרות מטרים עלו וירדו לקראתו, כנחש שחור מפלצתי המתפתל מעלה ומטה. הוא שפשף את עיניו בנחת, ופיהק.
''כמה זמן אני כבר עומד פה?'' דיבר אל החלל הריק, ובהה בשמים האפורים מעליו - כאילו מהם תבוא התשובה.
כלום. רק יללת הרוח, וקול רעם עמום שהידהד אי-שם במרחק. הוא נאנח בייאוש, ושב להשקיף על הים. מאז ומתמיד משכו אותו המרחבים האינסופיים
אך הפעם, הוא לא הרגיש חופשי; הוא רק הרגיש קטן. כה קטן, וחסר משמעות למעשה, עד כי דימה לשמוע בת-קול קוראת לו מבין הגלים:
'מארינוס... מארינוס...' היא לחשה באוזנו, מפתה אותו לקפוץ אל זרועותיה ולהיבלע בתוך האין.
כשאתה מביט אל התהום, התהום מביטה בך בחזרה. הוא דיקלם את האמרה העתיקה, אזהרה אותה הכיר היטב כל מי שאי פעם הציב את כף רגלו על ספינה - ואכן, זוג עיניים חיוורות כפנינים התבוננו בו ממתחת לגלים האפלים.
הוא נרתע לאחור, החליק ומעד - אך גבו מעולם לא פגע בקרקע; במקום זאת גופו נותר מרחף באוויר, כמו בנפילה אין-סופית. צל אדיר עלה מן הים, וכשברק האיר מבעד לגופו הארוך והמפותל, הוא השתקף דרכו כאילו היה עשוי ממים חיים; הוא רכן מעליו ונעץ בו מבט חודר, לשונו המפוצלת מלחכת את האוויר.
הוא רצה לצרוח - אך אף צליל לא בקע מגרונו. הוא ניסה לעצום את עיניו, אך הן נותרו פקוחות - כופות עליו באכזריות את הסיוט שנקלע לתוכו.
הרוח גברה לפתע. השמיים החשיכו, וענני הסערה הסתחררו במהירות כאילו קיבלו חיים משל עצמם. אט-אט הם נאספו ולבשו צורתו של עיט ענקי; עיניו גחלים בוערות, וטפריו חזיזי-ברקים. הנחש חשף את ניביו לקראת יריבו הנצחי, אך גורלו כבר נחרץ. העוף המרהיב צלל מן המרומים ונעץ בו את טפריו הבוהקים כאור השמש.
*****
ברק סינוור את פניו, ונחשול התנפץ על חרטום הספינה בשאגה אדירה. הוא מצא את עצמו שוכב על הסיפון בתוך שלולית שהצחינה מהשתן של עצמו, ולא זכר כמעט דבר; הוא רק ידע שהוא נמצא על סיפונה של 'הלוויתן' - וכי הוא רב-החובל.
"נראה שהאדמירל המהולל לא יכל להחזיק שבוע בים מבלי לשכר את עצמו למוות." שמע קול מוכר קורא מעל ראשו, וכהרף עיןכבר היה בגבו אל דופן הסיפון, חושף את שיניו כזאב פצוע שנדחק לפינה. ברק נוסף חצה את השמים, והאיר את תווי פניו של האיש באור רפאים כחול.
"כאיילוס?..." הוא גמגם, עיניו האפורות כקרח ממצמצות בבלבול.
"מה העניין?" התכופף כאיילוס, ובחן אותו בעיני העגל הגדולות והחומות שלו, טלטליו השחורים גולשים במורד מצחו. "אתה נראה מעט חיוור..."
"כלום... כלום." מילמל בינו לבין עצמו, ובתנועה איטית ושקטה השיב את הלהב למקומו. הוא הרפה את אצבעותיו מן הניצב ובחן את ידו; היא הייתה קפואה וחיוורת, ורעדה בעווית בלתי נשלטת. כאיילוס הבחין בכך, אך לא אמר מילה - תחת זאת, הושיט לאחיו את ידו השנייה, והקים אותו על רגליו במשיכה איתנה ומהירה.
מארינוס ראה את העולם מסתחרר סביבו במהירות, ולפני שאף הצליח להתיישר מצא את עצמו שוב על הברכיים, מקיא את כל תכולת בטנו אל הים הגועש מתחתיהם - ומעליו, שמע במעומעם את צחוקו המתגלגל של אחיו.
"מה קרה קפטן?!" גיחך כאיילוס, "שוב שתית את עצמך למוות? עם הפקרות שכזו, אין פלא שאנשיך אינם מצייתים לפקודות-- תיזהר!"
נחשול נוסף התנפץ על החרטום, והם התגלגלו זה לצד זה לאורך הסיפון. כאיילוס השתעל, התרומם על מרפקיו ומיד שלח את ידו וגישש סביבו כעיוור, מתפלל למצוא את אחיו שוכב לצידו על הסיפון.
"מארינוס?! היכן אתה?!" צרח את גרונו בבהלה, וזחל על הסיפון כשהוא מגשש כעיוור. פתאום נתקלה ידו בחפץ עגול ונוקשה - אך כשניסה לאחוז בו החליק מבין אצבעותיו והתגלגל הלאה ממנו בקול צלצול מתכתי, עד שנעצר מטרים ספורים לפניו.
"תודה! חיפשתי אותה."
הוא שפשף את עיניו צרובות-המלח, וכשפקח אותן ראה את אחיו עומד מעליו זקוף וחינני כרקדנית, וחיוך משועשע מרוח על שפתיו.
YOU ARE READING
הארץ שמעבר לים
Фэнтезиארצנו גוססת. מקום משכנה של האימפריה הגדולה ביותר שהעולם ראה מאודו - הולך ומתפורר לנגד עינינו. עשרות אלפים מבני עמנו כבר ניספו ברעב, ומאות אלפים נוספים עתידים גם הם לאבד את חייהם. אלא אם כן... יש אמת, בסיפורים הישנים, העוברים מדור לדור- ואי שם, מעבר...
