הארץ שמעבר לים

פרק 11. המשפט

פעם נוספת, התאספו כל אנשי המושבה בהמולה מחרישת אוזניים ברחבה שסביב הבאר - אך הפעם, עמדה במרכזה במת עץ רעועה, אשר הוקמה בחיפזון מן הקרשים והקורות שנותרו מהריסות החומה הצפונית. מארינוס ישב עליה בכיסא גדול מעץ - עטוף בגלימה קצרה וייצוגית של פרווה לבנה, ראשו, העטור זר עלים כסוף נשען על אגרופו בתסכול, ואצבעותיו מתופפות על מסעד הכיסא בחוסר נחת. מאז ומתמיד שנא את כל הקשור במשפטים - צעקות הקהל, ההליכים החוקתיים, הדקויות המייגעות - היה די רק באחד מאלה כדי לייאש אותו לחלוטין, אך מאחר והיה מושל המושבה על פי חוק, לא היה אף אדם אחר שיוכל לקחת את העול הזה מידיו - אפילו לא אאורלה. היא ניצבה לצידו על כיסא גבוה משלה, ידה מלטפת בעדינות את זרועו הימנית.
"נסה להירגע," היא לחשה באוזנו, אך לא הייתה בכך תועלת רבה. הליוס ישב על ברכיה - בוחן אותו בעצבות בעיניו החומות והגדולות  כאילו ריחם עליו בכל ליבו. בתנוחה זו נותר מארינוס דקות רבות מספור - עד שזיהה מבעד לשאון הקהל קול שקשוק מתכתי. שני השומרים פילסו את דרכם בעד ההמון הסואן, גוררים אחריהם את האסיר שלהם - מושכים את שלשלאותיו בגסות, כאילו היה כלב מוכה.
מארינוס הזדקף בכיסאו כשהוא אוחז בידו קלשון מלחמה עתיק ושחוק - כלי, אשר בימים עברו שימש כנשקם של מלכים ושראה קרבות רבים מספור, אך כעת, נותר לו ייעוד אחד בלבד.
''דממה!'' הוא קרא, והכה במוט המתכתי והכבד על הבמה מספר פעמים. ההמולה פסקה, והתושבים נשאו אליו כולם את מבטם בשתיקה קשובה. מיתראס נדחף למרכז הבמה על ידי השומרים - רגליו רועדות, וראשו מושפל בייאוש. הוא התבונן בידיו החבולות והמדממות, אותן פצעו האזיקים הכבדים, ואז נשא את עיניו הדומעות בתחינה אל ההמון המשולהב, אשר קרא להורגו.
''א... אני-'' הוא גמגם, אך לפני שהספיק להגות מילה מפיו התנפלו עליו התושבים צמאי-הדם בשטף של איומים וקללות, יורקים בפניו ומיידים בו אבנים ללא רחמים. אנשיו של מארינוס התייצבו בינם לבין הבמה ונאבקו בהם בכל כוחם, אך קרסו תחת עוצמתו של ההמון המשולהב, אשר הייתה הרבה למעלה מיכולתם.
"יש לי שלושה ילדים בבית!" קראה אישה אחת מבעד לשאון, והפנתה לעברו אצבע מאשימה. "למה שישלמו בחייהם - בגלל הפשע שהוא ביצע?!" המתיישבים האחרים הניפו את אגרופיהם באוויר וצעקה רמה ניחרה מגרונותיהם כשהסתערו בשנית על חומת המגנים - וכמעט שהצליחו למוטטה. אבן גדולה פגעה לפתע בראשו של מיתראס בעוצמה, והעולם סביבו הסתחרר. הוא נאנק ונפל על ברכיו - גופו רועד ומשותק מפחד וכאב. הוא הושיט את ידו אל מקום הפגיעה והביט בה בחלחלה - היא הייתה מכוסה בדם.
"הוא עוד ימיט עלינו אסון!" קרא קול עמום מהכיוון ממנו הושלכה האבן. "הרגו אותו! הרגו את הבוגד!"
מילותיהם הקשות של האנשים עליהם ביקש להגן כאבו מכל אבן שהכתה בו. הוא התקפל לתוך עצמו, עצם את עיניו הדומעות ונשך את שפתו עד זוב דם. לא היה כל טעם לנסות להילחם או לברוח. הוא ידע כי בכל רגע הם יעלו אל הבמה וייקרעו אותו לגזרים.
"מספיק! בשם האלים!'' קרא קול צרוד ומחוספס מתוך הקהל, ובבת אחת פסקו הצעקות, וכל המבטים הופנו לאחור. מיתראס פקח את עיניו בתדהמה, וניצוץ של תקווה ניצת בהן כשזיהה את פניו של הדובר בקהל - היה זה מרקוס, רועה הצאן הזקן. התושבים פינו עבורו את הדרך ביראת כבוד, והוא צעד לפנים בגב שפוף, נשען על מטה העץ המעוקל שלו. "אדוני המושל, אנשים יקרים... אנא מכם; הפסיקו את הטירוף הזה!" הפציר הישיש, והסיר את כובע הקש רחב השוליים מעל ראשו - חושף פנים חרושות קמטים, בעלות זקן לבן וארוך וזוג עיניים לבנות ואטומות - אשר היו עיוורות לחלוטין.
מארינוס נשען לאחור ונאנח לרווחה. מאז הגעתם אל הארץ החדשה, נודע שמו של העיוור הזקן בקרב האנשים כאדם שהתברך בראיית הנסתר, והוא זכה למעמד שקול כמעט לזה של נביא. יהיו דבריו אשר יהיו שפשף מארינוס את ידיו בשביעות רצון,  איש מהם לא יעז לערער או למחות כנגדו.
''כולנו אנשים הגונים!" המשיך הרועה הזקן, "וגם הנער הזה הוא אדם הגון! - אף יצא אל היערות, כדי לצוד את הזאבים שפגעו בעדר שלי... סיכן את חייו, למעני!" מיתראס מחה את הדמעות מעיניו ונאנח בהקלה. אולי הם יקשיבו לו! ייחל בליבו, אולי יש סיכוי ש -
''אך למרות כל זאת, אדוני המושל...'' פנה אל מארינוס בקידה עמוקה וכנה (והורה על מיתראס באצבעו  - כאילו ידע בדיוק היכן עמד) ''חייו של אדם טוב אחד, אינם שווי ערך לחייהם של כל איש, אישה וילד במושבה." האור גווע בעיניו של מיתראס, כאשר התחוור לו כי האדם שבו תלה את כל תקוותיו - הוא, הוא שדן אותו למוות. "עם כל הצער שבדבר..." סיים הנביא העיוור, "אם זהו המחיר הנורא שעלינו לשלם בעבור חיינו - כך יהי!"
"מספיק!" שאג מארינוס והלם באגרופו על מסעד הכיסא. הוא קם על רגליו - פניו סמוקות מזעם, והוא מתנשם ומתנשף, מנסה לקרר את דמו. "כולכם כה להוטים להקריב את הנער! כה צמאים לדמו! שאין לי בכלל ספק, כי אם הייתי נותן את הסכין בידכם - בשמחה רבה גם הייתם מבצעים את המלאכה!" דממה מובכת שררה בקרב התושבים, ורבים מהם השפילו את ראשם - ביודעם כי דבריו הקשים היו אמת לאמיתה. "רק בזכותו של מיתראס כולנו בכלל עומדים פה - חיים ונושמים, ומקיימים דיון שיחרוץ את גורלו לחיים או למוות - " הוא הפנה אצבע מאשימה לעבר מרקוס הזקן (אשר נרתע לאחור כאילו יכל לראות את המחווה התוקפנית) "לא בזכותך, ולא בזכות אף אחד מכם! רק בזכותו!" כשסיים להשתלח בהם, שקע לאחור בכיסאו וניסה להסדיר את נשימתו. אף אדם בקהל לא העז לפצות את פיו כדי לענות לו.
"ויותר מכך," הוסיף מארינוס, והורה עליו ביד  רועדת, "הוא אחיכם! איך ייתכן, שבקלות כה רבה - אתם מוכנים להפקיר אותו למותו? היכן הכבוד שלכם? האם השארתם אותו מאחור, במולדת? האם כך, נוהגים בניה ובנותיה של לאנטו-אטה - ועוד בדם מדמם?" הוא כיסה את פניו בידו והרכין את ראשו בייאוש. "אני מתבייש להביט בכלל בפניכם." במשך דקה ארוכה הוא שתק ונותר שקוע בתנוחה ההיא, עד שלבסוף נאנח והזדקף שוב בכיסאו - עיניו האפורות, התשושות, סורקות את פניהם בהבעה חודרת.
"הסיבה שבגללה מלכתחילה זימנתי את כולכם לאסיפה הזו, היא שהשאלה בדבר גורלו של הנער מורכבת - הרבה יותר מורכבת מכדי שאוכל להכריע בה לבדי!" התושבים התבוננו בשתיקה קודרת, וניכר בהם כי שמץ מדבריו החל לחלחל לתוך ראשיהם האטומים. "גם אם נמסור את מיתראס לידיהם - אין הדבר אומר כלל ועיקר כי הם מתכוונים לקיים את הבטחתם. אתם מבינים? זהו הימור מוחלט - הימור, שתוצאותיו עלולות להכריע את גורלו של כל אחד ואחת מכם לחיים או למוות." השקט שהשתרר סביבו לאחר שהגה את אותן שתי מילים הרות גורל ומשמעות, היה רועם ומחריש אוזניים כמו ההמולה שקדמה לו - ועשרות זוגות עיניים בורקות, מלאות חרדה, התבוננו בו מבלי להניד עפעף.
"אני מפציר בכם..." אמר בנימה חמורת סבר וחתך את הדממה במחיאת כף יחידה וחודרת, אשר הדהדה כרעם שלפני הסערה. "בחרו היטב."
בהינתן האות, עלו שניים מאנשיו על הבמה והעמידו עליה שני כדי חרס גדולים; האחד לבן, והשני שחור. התלחשויות של בלבול ותימהון עלו מקרב הקהל, אשר נקטעו בחדות כשהלוחמים הניפו את כידוניהם באוויר, ובחבטה מהירה ומדויקת, שברו את הכדים לעשרות חתיכות בגדלים ובצורות שונות.
"מה שעומד לקרות כעת, הוא עניין פשוט,'' הוא המשיך והרים בידיו שני שברי חרס מן הבמה, מציג אותם לראווה בפני התושבים המרותקים. ''כל אחד ואחת מכם, לו מלאו עשרים שנים או יותר, יחרוט את שמו על שבר; שבר לבן - משמעותו להשאיר את הנער בידנו, ולהסתכן במלחמה נוספת - ממנה, איני יכול להבטיח לכם שנוכל להינצל..." הוא עצר והשתהה לפתע כשהבחין בשתי אמהות מרימות את ילדיהן בזרועותיהן ומחבקות אותם כאילו זוהי פרדתם האחרונה - ועיניו הוצפו דמעות. "האפשרות השנייה..." הוא המשיך בקול חנוק, ומיהר למחות את הדמעות מעיניו, "אותה אני מפציר בכם לשקול בכובד ראש, היא שבר שחור. משמעות הדבר, תהיה למסור את מיתראס לידי הפראים... ובין אם הדבר יימנע מלחמה או לא, להפקיר אותו למותו." אט-אט, הלכו וגברו שוב קולות המחאה לכדי המולה סואנת, אליה הצטרפו כעת גם קולותיהם של אנשיו. הוא ראה את המבטים הפעורים שנעצו בו התושבים וידע כי דבריו עומדים לעורר בהם סערה בלתי נשלטת - אך לא הייתה לו ברירה אלא לומר אותם. כשקם, חש באצבעות חופרות עמוק בבשרו. הוא הפנה את ראשו לאחור ונתקל בפניה החיוורות של אאורלה, שנעצה בו את עיני הספיר שלה בהבעה נסערת, מלאת חרדה.
"מארינוס! אתה לא יכול-"
"כן. אני כן." הוא התנער מאחיזתה וצעד בנחישות אל קידמת הבמה - מתבונן מלמעלה על הקהל הנסער בהבעה נחרצת. הוא הניף את הקלשון באוויר והנחית אותו על קורות העץ במהלומה מהדהדת. "אני - מארינוס אגריקוס, מושל המושבה הזו, מעניק לכם בזאת את הזכות העתיקה - להצבעה! "
אם לפני כן הייתה ההמולה שפרצה בקהל מחרישת אוזניים, כעת הייתה כה פרועה, כה חסרת מעצורים, עד שמארינוס לא היה בטוח אם אכן בקע קול מגרונו, או ששפתיו רק הגו את המילה 'דממה!' פעם אחר פעם, מבלי להשמיע צליל.
'הצבעה?! האם הוא ירד מהפסים?' הבליחה מדי פעם קריאה סתומה כזו או אחרת, מבעד לשטף הצעקות והקללות העיוור. 'מה אנחנו? ברברים?!' נשמעה קריאה נוספת, ומיד נבלעה ונעלמה במערבולת הרעש הבלתי פוסקת.
"דממה! דממה!" הוא צרח שוב ושוב, עד שגרונו כמעט והתפקע, והכה שוב ושוב עם הקלשון על הבמה בכל כוחו, - אך התוהו רק הלך וליבה את עצמו מרגע לרגע, כמו אש שאיבדה שליטה בשדה קוצים. הוא הביט סביבו בנואשות, מחפש אחר דרך כלשהי למשוך אליו את תשומת ליבם - כשלפתע, כמו אות משמיים, הבחין בקרן מלחמה גדולה, חגורה למותניו של אחד מהשומרים בסמוך לבמה. בעוד האיש נאבק בקהל המתפרע, הוא כרע על ברכיו וחטף אותה מחגורתו בתנועה חדה ומהירה, הצמיד את הזרבובית אל שפתיו - ותקע. בן רגע פסקו הצעקות, וכל הנוכחים נשאו את מבטיהם אל הכיוון ממנו בקעה התרועה הארוכה והרמה ביותר ששמעו מאודם. רק כשהשתררה דממה מוחלטת, חדל מארינוס מן התקיעה, והקול היחיד שנשמע היה התנשמויותיו הכבדות והמהירות בעת שניסה להחזיר את האוויר לריאותיו.
"מספיק... עם זה...!" הוא נאנק בין נשימה לנשימה, והטיח בזעם את קרן המלחמה כנגד במת העץ - מנפץ אותה לחתיכות. "חבורה של ממזרים כפויי טובה...'' סינן מבעד לשיניו, וזינק לפתע מהבמה אל הקהל המבועת. הוא התהלך ביניהם בצעד איטי ומאיים - ידו מונחת על ניצב חרבו. היה די בהבעה הפראית, צמאת-הדם שבעיניו, כדי לגרום לצבא שלם להירתע מפניו בבהלה.
''מול מי בדיוק... אתם חושבים שאתם עומדים?!'' הוא שאג בחמה בלתי מרוסנת ושלף את חרבו מן הנדן בצליל חד ומתכתי. פניהם של התושבים החווירו. ילדים פרצו בבכי ובצרחות, ורצו אל זרועות אימותיהם. ''אני הוא מושל המושבה הזו!'' הכה מארינוס על חזהו באגרוף קפוץ, ובידו השנייה הפנה את קצה הלהב מאדם לאדם. ''אני, ולא אף אחד אחר! ואם יש כאן מישהו, שחושב כי יוכל לחתור תחתיי... שיצעד לפנים! - אני רוצה לראות את האיש שיעז להימנע מההצבעה!'' הוא איים וחשף את שיניו כחיית טרף, הבעה רצחנית בעיניו. ''האיש הזה לא יקבל את השוט, אני יכול להבטיח לכם!''
המוני התושבים נמלטו מפניו בחרדה כשעשה את דרכו ביניהם, ותוך זמן קצר, מצא את עצמו מחוץ לאסיפה. הוא הסיר מעליו את הזר הכסוף והגלימה הלבנה והשליך אותם על הבוץ. משם, הלך והתרחק בצעד מהיר ונוקשה, מבלי להביט לאחור.
דממה אמתית שררה כעת ברחבה המרכזית - ואט אט, מבלי להוציא הגה מפיהם, נאספו כל אנשי המושבה אחד-אחד ויצרו שני תורים מסודרים אל מול הבמה המרכזית. אאורלה עמדה שם, קפואה כאבן ואובדת עצות לחלוטין, משקיפה על בעלה ההולך ומתרחק ממנה צעד אחר צעד - כשלפתע, התחוור לה כי עשרות זוגות עיניים מלאות ציפייה, הופנו כעת אליה.
*****
מארינוס דידה באיטיות לאורך הדרך הראשית - חרב ביד אחת, ובקבוק יין מרוקן-למחצה בשנייה. הוא חלף על פני הבתים הריקים והדוממים כשהוא רוטן וממלמל לעצמו מילים חסרות כל פשר. מאחוריו עלו מדי פעם קריאות ודיבורים מן האסיפה - המקום האחרון עליי אדמות שבו רצה להימצא, וכמה עשרות צעדים לפניו ניצב העמוד שאליו היה כפות אחיו - האדם היחיד בעולם, שהרגיש כי הוא מסוגל לדבר איתו מבלי לנעוץ בו את חרבו. היו אמורים להיות שם גם שני השומרים שהפקיד לשמור עליו - אך הוא לא יכל לראותם בשום מקום.
''עצור!'' נשמעה לפתע הפקודה מאחורי אחד הבתים, ''מי הולך שם?'' השומר הגיח מן הפינה בה הסתתר והתקדם לעברו בצעד מהיר ומאיים, אוחז את הכידון בשתי ידיו בכוונה להכות - אך כשזיהה את האיש שניצב לפניו, פניו החווירו כסיד ורגליו קפאו במקום. ''המפקד!'' הוא נצטעק, והסיט את להב הכידון אל השמיים בתנועה מהירה ופתאומית. ''חשבתי שאתה אמור להיות באסיפה!'' עוד לפני שהספיק להגיב לדבריו של האיש, שמע מאחוריו קול צעדים מהירים. הוא הסתובב לאחור, ובמהלומה מהירה של חרבו הסיט את להב הכידון - שבריר שנייה לפני שזה פילח את צווארו. הכידון עף מידיו של השומר, הסתחרר באוויר מספר פעמים עד שננעץ בקרקע הבוצית במרחק צעדים ספורים מהם. הוא פנה לרוץ לכיוונו, אך מיד חש בקצה הלהב מונח תחת סנטרו, וקפא במקום.
''מה... לעזאזל.. אתה חושב שאתה עושה?'' סינן מארינוס מבעד שיניו, וקירב את הלהב לגרונו של השומר המבועת - שהיה המום מכדי לדבר או לזוז. ''כמעט הרגת אותי, חתיכת בן של זונה!''
''א-- אני-- אני מתנצל המפקד! ח- חש- בתי אותך למישהו אחר...'' גמגם האיש, ומיד נפל על ברכיו לפניו, מרכין את ראשו בבושה. מארינוס עמד מעליו במבוכה, אך הוסיף להפנות את להב חרבו לראשו - אוחז אותה ביציבות ובמיומנות, כאילו היה פיכח לחלוטין. לבסוף, נאנח בקוצר רוח והשיב את חרבו לנדן בתנועה זריזה ומדויקת.
''קום.'' פקד עליו בקול קריר וחסר סבלנות. ''זמני קצר... למזלכם.'' השומר השני קם על רגליו, ניער את ברכיו מן הבוץ ונעמד לצד חברו, פניו סמוקות ועיניו מושפלות לארץ. מארינוס רכן לפנים וצמצם את עיניו - בוחן אותם מכף רגל ועד ראש בהבעה ספק-עצבנית ספק-מבולבלת; השומר שכמעט נעץ בו את כידונו היה הגבוהה מבין השניים, וגם החיוור יותר - עם עצמות לחיים גבוהות, אף נשרי, וזוג עיניים צרות וחשדניות. האחר, היה אדם נמוך וחסון, בעל עור אדמדם כנחושת וסנטר כפול ומעוגל - אותו חצתה צלקת מכוערת, מן השפה התחתונה ועד הצוואר. בעוד הוא בוחן את תווי פניו המעוגלים, התחוור למארינוס לפתע כי הוא מכיר את האיש.
''אתה...'' הוא הצביע לעברו וכיווץ את גבותיו, מנסה לאמץ את זיכרונו. ''אני זוכר אותך... שמך הוא... לוטיוס? נכון?'' השומר נרתע לאחור כשהגה את שמו, והדם הלך והתרוקן מפניו האדומות.
''כ-כן המפקד,'' הוא גמגם בבלבול, והרים את ידו במגננה. ''שמי הוא לוטיוס - הייתי לצדך כשסיירנו ביער, עוד ביום שבו נחתנו לראשונה על החוף." הסביר, ולפתע פניו עטו הבעה אחרת, עצובה ומרוחקת יותר. "היום... בו אחי נהרג." בקולו, זיהה מארינוס נימה קלושה של האשמה. הוא זכר את הדברים שהטיח בו באותו יום, ותהה אם בעומק ליבו, עדיין שמר לו  טינה על מותו של אחיו. הוא עמד קפוא במשך מספר שניות ארוכות של שקט מתוח, מתלבט אם להעלות בפניו את העניין, או אם להרפות ממנו לחלוטין.
"אתה... צריך ממני משהו, המפקד?" קטע לפתע את חוט מחשבתו. מארינוס השפיל את עיניו האפורות לארץ וליטף ארוכות את סנטרו המזוקן.
לא." רטן לבסוף, והישיר אליהם את מבטו. "אתם רשאים ללכת."
השניים הרכינו לפניו את ראשיהם בקידה חפוזה, ופתחו בצעדה מהירה לכיוון האסיפה. מארינוס נותר עומד לבדו אל מול העמוד, ולא היה בטוח לחלוטין אם היה זה האלכוהול שסחרר אותו לפתע, או שמא היו אלה המחשבות שהתרוצצו בראשו. משהו בהתנהגותם של השומרים הטריד אותו עמוקות; הם לא לחמו כאילו ניסו להבריחו או לקחת אותו בשבי - הם תקפו בכוונה להרוג.
"אני מבין שחזרת לשתות." שמע את קולו המוכר של אחיו מכיוון העמוד, ובן רגע נדחקו השאלות מראשו. הוא הרים את גבתו בפליאה והתקרב מספר צעדים אל העמוד כדי לבחון אותו היטב; ידיו של אחיו היו כפותות בצורה כזו שלא אפשרה לו להזיז את פלג גופו העליון - והעמוד עצמו היה רחב מכדי שיוכל להטות את ראשו ולהביט מעבר לו.
"איך לעזאזל ידעת?" השתומם מארינוס, ואף רכן כדי להדק בידיו את עוצמת הקשר של החבלים - הם היו מתוחים לחלוטין.
"אני יכול להריח את הצחנה מפיך עד לכאן - וחוץ מזה, אני פשוט מכיר אותך טוב מדי..." גיחך כאיילוס, וחשף את שיניו המדממות בחיוך משועשע. עינו השמאלית הייתה עדיין סגולה ונפוחה, וצלעותיו כאבו עם כל נשימה. "אומר זאת לזכותך - האנשים שלך בהחלט יודעים לתת מכות מתי שצריך."
"ואתה -" נאנח מארינוס והתיישב על הארץ, נשען על העמוד מעברו השני, "יודע מתי להיות האידיוט חמום-המוח שאתה, ברגעים הכי פחות מתאימים לכך." הוא גמע מספר לגימות עמוקות מן הבקבוק והושיט אותו מעבר לכתפו - כאילו ציפה שאחיו יושיט את ידו וייקח אותו ממנו. "רוצה קצת?"
"לא תודה." דחה אותו כאיילוס בנימוס, והנימה שבקולו השתנתה לפתע, "כשאידיוטיים חמומי מוח כמוני וכמוך משתכרים... יש להם נטייה לומר מילים ולעשות מעשים, שיתחרטו עליהם לאחר מכן." מארינוס קימט את גבותיו בכעס, והוסיף לגמוע בשקיקה את מעט היין שנותר בבקבוק.
"אני לא יודע על מה אתה מדבר." הוא רטן, והשליך את הבקבוק הריק על אבן בדרך, לא הרחק מהם - מנפץ אותו לרסיסים.
"הו, אתה יודע טוב מאד על מה אני מדבר." סינן כאיילוס מבעד לשיניו, והטה את ראשו לאחור כדי שאחיו יוכל לשמוע את דבריו בצלילות. "כל הארמון התעורר מהצעקות שעלו באותו לילה מחדר המיטות שלכם, מארינוס. אתה הכית אותה."
מארינוס השפיל את ראשו ואחז אותו בשתי ידיו. שברי זיכרונות מאותו לילה טרוף עלו והציפו אותו - ברקע, קול הבכי הבלתי נסבל של הליוס; הצרחות והעלבונות שהטיחה בו שוב ושוב; הבקבוק שנפל מידו והתנפץ על רצפת האבן הקרה כשדחפה אותו ממנה... הסטירה הראשונה. והשנייה. והשלישית. מבלי ששם לב החלו הדמעות לזלוג על לחיו.
"אני... אני לא הייתי עצמי באותו לילה." הוא לחש, וכיסה את פניו בידו. כאיילוס קפץ את אגרופיו ונשך את שפתו התחתונה עד זוב דם. הזעם פעם בכל חלקי גופו כמו ארס, והוא הרגיש כאילו היה מסוגל להתנפל על אחיו ולקרוע אותו לגזרים בציפורניו ובשיניו.
"באמת? זה כל מה שיש לך לומר?! זה התירוץ שאתה מספר גם לעצמך--"
"אתה לא מבין!" התפרץ אחיו בצרחה וקם על רגליו, הולך סחור סחור מסביב לעמוד. "אני ניסיתי להירגע... ניסיתי לשלוט בעצמי - אבל הבכי הזה - הבכי של הליוס-" לפתע הוא קפא במקום ופניו החווירו, עיניו הפעורות בוהות בחלל הריק. "הוא היה אותו בכי כמו אז! בקארת'וס!" כשצעק את שמה של העיר הרגיש את עצמו מוקף שוב בלהבות, לכוד מכל עבר. "אני חוזר לשם שוב ושוב, למקום הארור ההוא - לילה אחר לילה. בכל פעם, אני מתעורר בצרחות וחוזר לישון - אבל בפעם ההיא, הייתי ער! זה היה אמתי!" לפתע הוא השתנק באימה והצביע לפנים ביד רועדת. "אתה רואה אותו כאיילוס? שם! הבית הצהבהב, עם הדלת האדומה!" אחיו עקב בבעתה אחר הכיוון שאליו הורה בלהיטות כה רבה. לא היה שם דבר. הוא פרץ לתוך הבית עם הדלת האדומה כדי לתפוס מחסה, חרבו שלוחה לפנים בכוונה להפתיע את האויב - והוא אכן הפתיע אותה. מולו ניצבו פניה החיוורות של אישה צעירה, עיניה הדומעות בוחנות אותו בעוד החיים הולכים ומתרוקנים מתוכן. כשהשפיל את מבטו, ראה את להב החרב נעוץ עמוק בבטנה, ולמרבה חרדתו הבין כי הידיים האוחזות בניצב הן ידיו. הוא נרתע לאחור, מושך ונאבק לשלוף אותה מגופה בכל כוחו - אך ידיה המתות אחזו בעקשנות, מסרבות להרפות. לפתע בקע קול בכי חרשי מן העבר השני של החדר, אשר הלך וגבר לכדי צרחות חדות ומעוררות חלחלה. הוא הרים את ראשו בחלחלה וראה לפניו עריסה אדומה עולה בלהבות, ודמות קטנה מתפתלת בתוכה, צווחת בייסורי תופת. הוא הביט פעם נוספת בפניה של האישה, וכעת עיניה בהו בו בהבעה משועשעת, שפתיה המדממות עוטות חיוך נבזי ומסופק.
"הריח!" הוא הזדעק, נפל על ברכיו וזחל לאחור כשהוא מכסה את אפיו בשתי ידיו. "ריח מחניק ונורא של בשר שרוף! הוא היה בכל מקום! לא היה ניתן להימלט ממנו- -"
"מארינוס!" צרח אחיו בפעם השלישית, וחזיון הבלהות התפוגג ונעלם כלא היה. הוא היה שרוע על האדמה בפישוט איברים לצד אחיו, לפניו אותה תמונה שלווה ומוכרת שראה מדי יום; הדרך הראשית, אשר נותרה ריקה מאדם, בקתות האבן הקטנות משני צדיה, ארובותיהן מעלות תימרות עשן לבנות, ומעל כול אלה - שמי הצהריים הבהירים, בהם לא נראה ולו ענן אחד. הוא מצמץ בעיניו והביט סביבו בבלבול כאילו זה עתה הקיץ מחלום - או שמצא את עצמו בתוך אחד. ליבו עדיין דפק בקצב מסחרר, ואגלי זיעה קרה נטפו על מצחו - אך נשימותיו הכבדות הלכו והאטו. "אנחנו לא שם..." הרגיע אותו כאיילוס, מקפיד לשמור על הנימה האיטית והיציבה שבקולו. "המלחמה נגמרה - לפני עשר שנים." משב רוח קריר חלף על פניו, והוא נוכח כי אחיו דיבר אמת; הם היו במושבה - הרחק מאמאזיר והרחק-מלנטו אטה, אי שם, בקצה השני של העולם.
"אתה צודק." הוא לקח שאיפה עמוקה מן האוויר הצח ונשא את מבטו אל השמיים התכולים והבהירים - אשר השרו עליו תחושה חמימה ומלטפת של שלווה ושקט. "אני עייף כאיילוס. עייף מאד." הוא שלף את חרבו מן הנדן והניח אותה על ברכיו. "ואני חושש," הוא הוסיף בעצב, ובחן את הלהב בהבעה קודרת, "שהמלחמה שבתוכי - לעולם לא תיגמר..." כאיילוס התבונן בו ארוכות בעיניו החומות אשר הלכו והתרככו - הזעם שבער בתוכן לפני כן הלך ודעך, מפנה את מקומו לחמלה.
"ייתכן שאתה צודק," מארינוס הרים אליו את ראשו בהשתוממות והופתע לראות חיוך רך ואוהב על שפתיו. "אבל אני פה בשביל להילחם לצדך." מארינוס מחה דמעה בודדה מעינו והשיב חיוך לאחיו. לאחר מכן נשען לצדו על העמוד, וביחד השקיפו ברוגע על השמיים הכחולים. "תהיה כנה איתי מארינוס..." הוא נאנח, ועיניו עטו ארשת מודאגת. "אתה באמת חושב שיש למיתראס סיכוי להינצל מההצבעה הזאת?" אחיו שתק מספר רגעים, השעין את ראשו על ידו וחשב - מצחו מקומט בהבעה מהורהרת.
"אני לא יודע." הודה לבסוף, וקפץ את אגרופיו בתסכול כשנזכר בהמולה חסרת הרסן ששררה באסיפה. "יכול להיות שדבריי הצליחו לחלחל לראשיהם האטומים והריקים... ויכול להיות שלא. עשיתי כל שהיה ביכולתי כדי להכניס בהם היגיון ויושר, אך הם פשוט לא הקשיבו - - חכה שנייה!" עצר את דבריו בפתאומיות. כאיילוס הזדקף במקומו והביט סביב בדריכות. "אתה שומע את זה?"
"שומע את מה?" שאל בבלבול, והטה את ראשו כאיילה - מנסה לקלוט את הצליל שמשך את תשומת ליבו של אחיו.
"כלום... שקט." פסק מארינוס, כאילו היה הדבר מובן מאליו. תחילה הוא לא הצליח לרדת לסוף דעתו - אך לפתע הכתה בו התובנה שאליה ניסה אחיו לרמוז.
"ההצבעה הסתיימה."