הארץ שמעבר לים

8. מלחמה

''תראה! שם! בין העצים!''

אחד מהשומרים טלטל את חברו והצביע על היער מצפון להם, מעבר לשטח הפתוח. השמש כבר שקעה והותירה מאחוריה רק שובל אדום של אור דמדומים קלוש. הוא אימץ את עיניו ועקב במבטו אחר הכיוון שלעברו הורתה היד. לפתע הבחין בזאת; נקודה זעירה של אור הבהבה במעבה היער - ונקודות נוספות החלו להופיע מכל עבר. עיניו נפקחו לרווחה ואנקת בעתה נפלטה מגרונו.

''הם באים!''

****

מארינוס חילק הוראות לאחד מן הקצינים כששמע את צלילה הנורא, אך המוכר, של קרן המלחמה מהדהד מהעבר השני של המושבה.

''אני רוצה את כל החיילים על החומה הצפונית.'' הורה לקצין בתקיפות, וסימן לאנשיו לבוא בעקבותיו.

''כן המפקד.''

''מהר!'' דרבן אותו מארינוס והחל לרוץ לכיוון השער.

''מיד המפקד!''

הוא טיפס את מדרגות העץ בחיפזון, מדלג על ארבע מהן בכל צעד, עד שהגיע למעלה, ובעודו מתנשם ומתנשף עמד והביט בחלחלה במראה שניגלה לפניו.

תחת השמיים זרועי הכוכבים, ואורו של הירח המלא, האיר זוהר אדמדם מבעד לצמרות - כאילו היער כולו עלה בלהבות. מבין העצים הגיחו מאות דמויות נושאות לפידים אל השטח הפתוח - חלקן אנושיות, אחרות מעוותות ומשונות למראה - אך מארינוס לא שם את ליבו לפרטים אלה, ובמקום זאת ניסה להעריך את מספרם, אשר הלך וגדל בקצב מסחרר מרגע לרגע.

''אלים אדירים. עכשיו אני מבין מה אנשי אמאזיר הרגישו בזמן המצור.''

הוא הביט לימינו וראה את פניו הקפואות של כאיילוס, מוארות על ידי מאות הלפידים שניקדו את השטח הפתוח כמו נחיל ענק של גחליליות בחושך.

''מה אנחנו נעשה? על כל אחד מאיתנו יש מאה מהם לפחות.''

מארינוס התבונן בשתיקה בצבא הפראים, הלהבות משתקפות מבעד לעיניו האפורות, הקודרות. הוא ידע כי אחיו דובר אמת; סיכוייהם להדוף כוח אויב בסדר גודל כזה - אף אם היה חמוש באבנים ומקלות - היו קלושים. הוא הביט לימינו ולשמאלו, וראה עשרות אנשים - אבות, בנים, ואחים - אשר עמדו זה לצד זה, מפוחדים עד עמקי נשמתם, אך יחד עם זאת, מתבוננים בו בציפייה, ונכונים להקריב את חייהם... למענו. אסור היה לו לאכזב אותם.

הוא שלף את חרבו מן הנדן, והלהב הכסוף, המעוטר בתבניות דמויות-גלים, הבהיק לאור הלהבות כאילו עלה באש בעצמו.

''כן!'' הוא קרא לפתע, ''אני יודע, שהם עולים עלינו במספרם במאות - אולי אף באלפים. עבור כל צבא שהוא, יהיה זה קרב חסר כל סיכוי.''

הלוחמים הביטו בו כולם בתדהמה, אך איש לא העז לפצות את פיו. חייל אחד אף נפל על ברכיו, הרכין את ראשו ולפת אותו בידיים רועדות. חבריו אחזו בו ומיהרו להקים אותו - אך בפניהם הריקניות ניכר אותו ייאוש משתק.